הגלים השקטים והנעימים הכו בגבו של ליפון בזמן שהוא השתכשך
במים הצוננים, כשפתאום הכה בו משהו גדול יותר וכבד יותר מגל.
החפץ הפוגע התגלה כחבית ברזל חלודה. הדולפין המרוגז הצטער על
שיוט הערב שלו שנקטע בברוטליות וצלל אל תוך הים בידיעה שהערב
שלו נהרס.
בין השוניות הוא פגש בנסיכה קורל שאספה אלמוגים צבעוניים
ופיזרה אותם בשיערה. "אבא שלי מחפש אותך" אמרה בת הים והדולפין
שט משם להתייצב בפניו של מלך הים.
אגאון ישב בתוך ההיכל המפואר שלו, מבט רציני קבוע בפניו.
"הנה, אני כאן, מלכי." ברך אותו ליפון וקד קידה דולפנית.
"אתה תמיד מוזמן לארמוני מנהיג הדולפינים הנכבד." הייתה תשובתו
של מלך הים. "קראתי לך לכאן בעניין חשוב ביותר. כמו שידוע לך,
בוודאי, בני האדם מזהמים את הים שלנו. הם תמיד זיהמו אותו
וימשיכו לזהם אותו כל עוד הם חיים, אבל לאחרונה כמויות הזבל
הפכו בלתי נסבלות." כאילו כדי להוכיח את דבריו של אגאון שקע
סנדל פלסטיק דרך חלונות התקרה של הארמון. "הזיהום הוא יותר
ממטרד מעיק. אם לא נעצור אותו בקרוב, החומרים שבני האדם שופכים
לתוך ביתנו עלולים להשמיד את כל הדגה והחיים מתחת לפני הים.
כינסתי את מועצת הים המפורסמת אחרי אלפיים שנים שבהן לא היה
צורך לכנס אותה והיא החליטה פה אחד להציף את היבשה ולמחוק את
זכרם של בני האדם. המועצה אמנם החליטה, אבל ליבי שלי לא היה
שלם עם ההחלטה. בני האדם גם הם יצורים חיים ולכן אני מאמין שגם
להם יש רגשות. ידוע לי שגזע הדולפינים מיודד עם בני האדם,
ואילו אנחנו בני הים מסתירים את עצמנו מפניהם ונמנעים מכל קשר
איתם. על כן החלטתי להטיל את המשימה עליך. יש לך ארבע ימים
וארבע לילות להניע את בני האדם מדרכיהם הרעות ולגרום להם
להפסיק את הזיהום בכל דרך שהיא. ולא, אדע שבני האדם לא ראויים
לחיים שניתנו להם ואני אמחה את זכרם מעל פני האדמה."
"כן, מלכי" אמר ליפון. הוא ידע שהצעתו של המלך היא סופית מפני
שאפילו היא חרגה מהחלטת מועצת הים שהייתה סמכות שנייה רק למלך
עצמו. ליפון חכך בדעתו איך ישכנע את בני האדם להסתכל לעבר הים
ולראות את הזיהום שלו הם גורמים. למרות שהיו בני האדם מאוד
ידידותיים כשפגשו בליפון, הוא לא ראה רבים מהם אשר לא לכלכו את
הים באשפה וזוהמה. רק אדם אחד שהכיר ליפון היה נאמן לים. הוא
היה תקוותו היחידה.
השכם בבוקרו של היום הראשון שחה ליפון על קו החוף ותר בעיניו
את היבשה. הוא מצא את הזקן כהרגלו, מהלך על שפת הים לאור
הזריחה ואוסף קופסאות שימורים ריקות ובדלי סיגריות שהושלכו על
החוף.
"איש" קרא הדולפין. האיש הסתכל סביב, אך חזר לשיטוטיו כשחשב
שהקול היה פרי דימיונו.
"איש" קרא שוב הדולפין וקיווה שהפעם הזקן קרוב מספיק בכדי
לשמוע אותו. הזקן הסתובב שוב והפעם ראה את ליפון שוכב במים
הרדודים. "דולפין מסכן. נסחפת מחוץ למים ואתה לא מסוגל לחזור.
הנה, אני אעזור לך."
"לא אתה לא מבין, באתי כדי לדבר איתך."
בהתחלה הזקן נראה משתומם, אבל אז ציין, "תמיד חשבתי שאתם,
הדולפינים, יודעים לדבר. אתם זן מיוחד במינו."
ליפון הסמיק מעט לשמע המחמאה וכתם אדום כיסה את לחייו
הכחולות.
"באתי לבקש את עזרתך," הוא התחיל להסביר. "בני מינך מזהמים את
הימים שלנו ומציבים את כל צורות החיים בים בסכנת הכחדה. אתה
חייב לפנות לליבם ולשכנע אותם לפנות לדרכים לא מזהמות או לוותר
על מותרות שאינן הכרחיות בשבילם ופוגעות בסביבה."
"אני אעזור לך בחפץ לב" אמר הזקן האדיב. "אני אפנה למועצת העיר
שלי ואחזור לכאן מחר עם שחר לספר לך את תשובתם."
"בהצלחה" בירך הדולפין לשלום וצלל לים שקוע במחשבות.
בבוקר היום השני השכים הדולפין קום והגיע למקום המפגש עם הזקן
לפני שהשמש עלתה לרקיע. כוכבי הבוקר נצנצו אליו בחיוך, אך לאט,
לאט הם התכסו בענני עשן שחור מבשרי רעות שבקעו מהמפעלים
הראשונים של היום.
הזקן הופיע מבין החולות, זקנו הארוך מתנופף ברוח ופניו עצובים.
"אני מצטער שאיכזבתי אותך. הם צחקו לי בפנים, אמרו שזה לא
תפקידם להגן על הדגים ושאני, זקן משוגע שכמותי יכול לטפל בהם
בעצמי."
ליפון היה מאוכזב, אבל הוא לא נואש. הוא עדיין הסתיר כמה
תחבולות מתחת לסנפיר שלו.
"בני האנוש אולי אדישים לסבל שלנו, בעלי הזימים והיונקים
הימיים, אבל ברגע שיבינו שגם בעצמם הם פוגעים, הם יחדלו לפגוע
בים. ספר להם על שוניות האלמוגים המרהיבות שהם לא יזכו לראות.
ספר להם על חופי הרחצה שיסגרו. ספר להם על חלקיקי הפלסטיק
שמתערבבים במלח שהם אוספים מן הים. אם יש בליבם איזשהו כבוד
עצמי הם יתקנו את דרכיהם." שני הידידים נפרדו אחד מהשני בתקוות
גדולות.
בבוקר היום השלישי שב הזקן. כביום האתמול היו פניו כבויות.
"אכזבתי אותך בשנית. בני העיר מסרבים להאמין לי." הסביר הזקן
את התשובה השלילית שקיבל מבני מינו. "הם סיפרו לי על השוניות
מכוסות האלמוגים שהם עדיין זוכים לבקר בהן, על חופי הרחצה
שלמרות הטינופת נשארים פתוחים ועל טעמו של המלח שלא משתנה גם
כשחלקיקי הפלסטיק נצמדים אליו."
"אל תדאג, ידידי," עודד אותו הדולפין הכחול. "אמנם ציפיתי מבני
האדם שיבינו לליבנו וייסגו מאנוכיותם בשלב הזה, אבל הייתי מוכן
גם לגרוע מכל. אם כי אני חייב לספר לך, מפני שאתה ידידי, שאם
ניכשל גורלכם יהיה מר. מלך הים זועם ואם לא ימצא פיתרון במהרה
הוא ישמיד את האנושות כולה. הפעם לא אתה תדבר אל בני האדם. הבא
לכאן את נציגי העיר שלך -  את ראש העיר ושניים מאלו הקוראים
לעצמם מדענים ועיניהם יספרו להם את הסיפור ממקור ראשון."
הזקן הלך לדרכו וליפון פנה לעבודה. הוא חיפש ואסף את כל
הדולפינים. בפעולה משותפת הם שחו במעמקי הים ואספו בפיותיהם את
כל הזבל שהצטבר בקרקעיתו. את שברי הזכוכית, הברזלים המעוקמים
וחתיכות הניילון הקרועות שמצאו הם השליכו בחוף במקום שבו נפגשו
הזקן והדולפין, עד שנוצר שם הר זבל לתפארת.
בבוקר היום הרביעי צפתה מתוך הים להקת דולפינים ענקית בארבעה
אנשים שהתהלכו על החוף בין גבעות הפסולת. שלושה מהאנשים היו
לבושים בחליפות מחויטות והרביעי הוליך אותם בדרך. שלושת האנשים
המכובדים בחנו את האיזור והרהרו. אז דיבר הנמוך והשמן מבין
שלושתם, "אין כאן שום בעיה. אנחנו בזה הרגע עובדים ושוקדים על
טכנולוגיה חדשנית שתצמצם את היקף הזיהום שלנו בחמישים אחוזים.
היא תהיה מוכנה לשימוש תוך חמש שנים, לפי אומדן זהיר, ותהיה
נפוצה תוך עשר שנים."
"אבל אין לנו עשר שנים," אמר הזקן, "אנחנו מוכרחים לעצור את
הזיהום עכשיו ולא שנייה אחת -  "
"זה לא מדויק" התפרץ המדען הגבוהה מבין השניים. "לפי החישובים
הפרועים ביותר שלנו המערכת האקולוגית תקרוס רק בעוד כעשרים
שנה. ללא ספק יש לנו עשר שנים ואפילו יותר."
הזקן פנה אל ראש העיר בתחינה. אולי הוא מבין.
"אם המדע קובע, מי אני שאתווכח איתו," אמר ראש העיר, "ומה בכלל
אכפת לך איש זקן. עשר שנים או עשרים, בין כה וכה לא תחיה עד
אז. אם כן, אין שום בעיה. מחר בבוקר יגיעו הדחפורים ויחזירו את
כל הזבל הזה אל הים." לאור מילותיו של ראש העיר התפזרו אלפי
זוגות עיניים מאוכזבות בתוך המים הקרירים לאלפי כיוונים
שונים.
באותו הערב רוחות חזקות נישבו והאנשים ברחו להסתתר בביתיהם
שהותקפו בממטרים כבדים של גשם. גלים חזקים הולכים ומתעצמים
התנפצו על החוף וצרחות השחפים המבוהלים התערבלו בתוך שאון
הסערה.
עד שגל אחד געש וסחף את הים לתוכו.
הוא גדל וגדל עד שנגע בעננים גבוהה כמו הר. בכל פעם שנראה היה
שהוא הולך לקרוס הופיע מאחוריו נחשול נוסף שהשתלב איתו והוסיף
את עוצמתו. אז, כשלא יכול היה לשאת את כובד המים צנח הגל
והתנפץ על האדמה בקול רעש מחריד, מרסק כל מה שעומד בדרכו אפילו
את הבנינים העמידים והחזקים ביותר שבנה האדם. הזרם שנוצר התקדם
במהירות אל פנים הארץ סוחף איתו סלעים, עצים, עמודי חשמל,
ומכוניות. אבל למרות הסכנה הנשקפת בני האדם נשארו עוורים אפילו
בשעת מותם. אף אחד מביניהם לא צפה בבואו של הגל  מלבד איש זקן
שעמד על החוף בזמן הסערה ונפרד מהים בצער רב.