[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







לילך שנדליר
/
לא מלוכד

צל שקיעת נעלי הבד בתוך כר המושב הוא הילה אפלה, גרגרי החול
שסביב אינם יותר מנגיעות אור האכזבה. קשירתן של השרוכים ממוקמת
הרבה מתחת לקו החורים העליון - עולה התהייה האם יש סיבה
לאוורר, כדוגמת פצע טרי או יבלת. הגרביים לבנות כמו הבטחה,
הפסים המרובים שעליהן כולאים כמו סורגים. וככל שאני מתקרבת,
מתגלה גם העור. עור ורוד ולבן ששייך ליצור חי, שהדם זורם
בעורקיו, שהזלזול בזולת, שבמקרה הזה הינו לא אחר מאשר אני, הוא
שהפעיל את שריריו לתוך יצירת הפשע הנוראי שהוא הנחת הרגליים על
המושב שמולך.

גם אם זה רק חצי בן-אדם, זה עדיין יותר מכל ריק כלשהו, ואיני
יכולה לחשוב על דבר שיכול לשבת בו בזמן ובו במרחב, בעל אותה
צורה כשלי, מלבד ההולוגרמה. וכהולוגרמה, אשב יחד עם הרגליים
ולא אפריע למנוחתן. אשב ואביט היישר לתוך פרצופו של העבריין,
מגלה נדבכים נוספים שמוסיפים לפרופיל אויבי החדש; לא ארפה, אך
גם לא אפריע. רק אתבונן. עד אשר אשים לב כי מימיני מרחפות בחלל
האוויר זוג אוזניות מהן מסתלסלים זוג חוטים - את החוטים אחמוד
לעצמי, ואז אשלח זוג ידי אשלייה ובקשירת פרפר נועזת אחנוק את
האויב, את העבריין - את הקורבן. הוא נולד כאדם שלם, הוא עלה
לאוטובוס לבוש בבגדים, הוא חטא בחציו את עצמו לשניים, והוא
סיים במוות טרם עת.

כל זאת חלף במוחי בעוד שבקשה מילולית לפינוי המושב החלה
להיווצר בגרוני, אך האיש הפתיע והזיז לבד את רגליו. התיישבתי,
משווה את פרצופו לפרצוף שהיה בדמיוני קודם, ואז מפנה את מבטי
ימינה, אל הנוף שמעבר לחלון. המחשבות שדידו במוחי באותן רגעים
של שיא מפוספס היו מחשבות מאוד לא מעניינות, מלבד אחת: איזושהי
מין נוסחה המקבילה בין מודע ותת מודע לבין מציאות ואמת; מחשבה
שהתפתחה לכדי השראה לסיפור, ושהדליקה בזכרוני את דבר קיומם של
פנקס ועט בתוך תיקי, ושהאיצה בי להשתמש בהם, ממש באותו רגע.

בעוד שנברתי בחפצים שבתוכו, מחשבותיי החלו להתמקד בתיקי. הוא
גדול ושחור, עשוי עור, ובחזיתו אך כיס אחד בלבד - מעין הצהרה
שאני מסכימה איתה. הקשר שלי לתיק חזק ומאיים בו זמנית, שכן,
בין היתר, הוא סוחב גם את לבי. אם אי פעם הוא יילקח ממני -
אינני יודעת מה אעשה; אני רוצה להיות עמו לעד, גם לאחר המוות -
לא אכפת לי אם לא אהיה יותר מגופת אנוש נטושה בשדה חיטה -
העיקר שתיקי יהיה מוטל בסביבה.

לבסוף, הגעתי אל הפנקס, והכנתי אותו לכתיבה. ההקלקה על העט
סימלה את מוכנותי לפצוח במלאכה - אך דבר מה הסיח את דעתי.
בפינת הדף הראשון צויר איש מקל פשוט, אך זר. התחלתי לדפדף
בפנקס, וראיתי שאיש המקל נוכח גם בכל שאר הדפים, אך בתנוחות
שונות. מהותו הייתה מובנת מאליו; זוהי צורת אנימציה
פרימיטיבית, אשר בעת יישומה מראה את איש המקל רץ מכיוון אחד
לשני. הדבר הפחיד ושעשע אותי בו זמנית; וכמה דקות מאוחר יותר
לתוך הנסיעה, כשהפנקס טמון בחזרה במקומו אך עודו במחשבותיי,
הרגשת השראה נפלאה רוממה את לבי ותחושת הרפתקה הניעה את גלגלי
מוחי, לכדי יצירת פנטזייה נפלאה.

העננים שבשמיים נראו יפים מהרגיל, אך רחוקים יותר ויותר. החלום
החל להיטשטש, ושרידי קורותיו נעלמו. ניעורתי בגסות; מסתבר
שראשי נפל על כתפו של האיש מימיני, שאוזניות מחוברות לאוזניו.
אך בעת שחזרתי למקומי, יכולתי לשברי רגעים לשמוע את המוסיקה
מאוזניותיו - מוסיקת חידה זו הייתה. מוסיקה שאיננה קיימת
במציאות - שכן במציאות, מוסיקה אינה יכולה להאזין לעצמה.

האם האנשים העולים לאוטובוס ורואים גופת אדם מוטלת ממש כנגד
עיניהם, האם יחשדו בדבר מה? וגם אם יחשדו וידעו את האמת, האין
צליל צחוק קל שייצא מגרונם למראה השפם המצוייר בעט.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני מת... לירות
בך הבוקר אני
מת.




ברוך גולדשטיין
מתלוצץ עם
נרצחיו.


תרומה לבמה




בבמה מאז 22/8/08 22:08
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
לילך שנדליר

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה