היום הלכתי לבד בפעם הראשונה לקנות נרות - בסופרמרקט.
מסורבלת, כל היום נתלה לי על הגב, צעדתי לאורך המדפים עמוסי
המוצרים המיותרים, צעד איטי אחרי צעד איטי עד שמצאתי. לקחתי
אחד יותר, ליתר בטחון וחזרתי על עקבותיי אל הקופה. שילמתי בכמה
שקלים וכמה אגורות על כל אחד והכנסתי לשקית. אני והקופאית
החלפנו מבטים עגמומיים והיא הושיטה לי את החשבונית והעודף.
מלמלתי תודה חצי נוקשה חצי מופנמת.
עליתי למעלה וקניתי לנו אוכל לדרך בשתיים ועשרים, הזמן היה
מתוכנן ומדוייק כדי שהקפה שלך לא יתקרר. אחר כך יצאתי החוצה
ועמדתי וחיכיתי במפרץ החניה.  אמרת שתבואי עוד חמש דקות, אבל
הן עברו ולא באת. במקום,  התקשרת ושאלת אם קניתי את האוכל ומתי
הזמנתי. עניתי לך. ואז שאלת אותי אם קניתי את נרות ה-      
ואמרתי לך שקניתי.
כעבור כמה דקות באמת הגעת למפרץ ואספת אותי. אכלנו בדרך את
האוכל שקניתי, שתית את הקפה וכשנסענו על כביש מספר אחד בעליה
לירושלים ראיתי את ההר מימיננו, "שמע ישראל" באותיות קידוש
לבנה על הבטון.

היום עמדתי שוב על ההר, כמדי שנה.
בהתחלה הקשבתי, התנדנדתי במקום והפרדתי מילה מחוברת ממילה עד
שעייפתי מהמשמעות החוזרת על עצמה בניסוח כזה או אחר. הסרתי את
עיניי מכולם והסתכלתי על ברזליי החלודה שיוצאים מהקרביים
החשופים של הבטון שעל ההר. לא היו מספיק אנשים אז הם לא יכלו
לקרוא את הקדיש והיו לי דמעות אוטומטיות בעיניים. כשהם סיימו
לקרוא כרעתי ברך, פתחתי את הצוער עם המברג החלוד מתחת לקבר
והדלקתי את נרות ה-         שקניתי בצהריים.

היום כמדי שנה ריחפת באוויר כשעמסנו צלחות בכל טוב ולקחו אותן
אל בית הכנסת.
אני יודעת שכולנו חשבנו נרות-      , נרות-       , נרות-    
 , אבל אף אחד לא אמר.