אתה מצטדק ואומר
שמעולם לא נתת לבעיות שלך לעמוד בינינו
ואני חושבת על אתמול בלילה -
איך את כל השחור שלך ירקת עלינו.
עליי.
ואני אמרתי שזה כבר יותר מדי.
והרגשתי איך אנחנו נשמטים מידיי.

אתה מצטדק ואומר
שבאהבה אתה מבין גדול
ושזה יותר נחשב מתואר ויותר נחשב מהכל.
ותוך כדי, אתה בכלל לא שם לב,
שאתה מנסה להקטין את מי שאתה אוהב.
אותי.
ואם זאת האהבה הנאורה -
אני אשמור את התואר ואשמור את הדירה.

אתה מצטדק ואומר
שלך אין בעיה לדבר ולסלוח.
מטיף על זוגיות מוחלטת, אבסולוטיות - שם טמון הכוח.
אבל מאוד קל לך לשכוח
ומאוד קל לך לברוח
כשהאבסולוטיות שלך נסדקת,
כשאתה טועה ואני צודקת.
כשהאמונה המזויפת שלך בעצמך חומקת.

אתה מצטדק ואומר
שאתה לפחות מנסה להשתנות.
ואולי אתה צודק.
אבל אני זה כל מה שאני יודעת להיות.
ואם אתה לא יכול לקבל אותי ככזאת,
אולי פשוט עדיף
להגיד להתראות.

"מה עושים עם הצדק הזה? אני צודק, אבל נשארתי לבד.
אהוב שלי, הצדק איתך, אבל אני כבר לא..." ארז לב ארי