כל פעם שתזדקקו לי - אהיה שם. אני מוכן לעבוד בשכר הכי נמוך,
בתנאים הכי רעים, אני הכי נגיש והכי טוב בשבילכם. אני מוכן
להיכנס אל כל החורים ואל כל המחילות האפשריות, אני מוכן להיות
עבד נאמן, לסבול כל השפלה וביזיון שקיים כאן על פני האדמה. אני
מנקה ארובות.
לא נולדתי עם התפקיד ביד, אני מניח שאפשר לשער כי גם לא רציתי
אותו, או חשקתי בו - קיבלתי אותו מכורח הנסיבות.
אמי מוכרת פרחים בשוק הישן בכפר, ואבי חוואי. עוד כחודשיים
תמימים אבי המבוגר יסגור את חוותו וישכב במיטתו הרכה, יתלונן
על כל מה שהפסיד בחיים הארורים האלה, על כמה שיכול היה להעניק
ולא העניק לבנו בכורו, על כמה שיכולנו להגיע למקום טוב יותר.
הם צריכים עזרה, ואני כאן בכדי לתת להם אותה. ארובות יש הרבה
בעיר הזו, בסופו של דבר אקבל את מה שאזדקק לו ואז אברח מכאן
ולא אחזור לעולם.
כן, יש לי עוד הרבה דברים לעשות, הרבה מקומות בהם אוכל להתפתח
ולגדול, לראות מרחבים אחרים של אושר, שלא יכולתי לראות עד
עכשיו. אני בן שבע עשרה, אני עוד צעיר והחופש לעשות הכול בצורה
הטובה ביותר והמיוחדת ביותר נמצא בכף ידי.
רק עוד קצת, אעביר את השנה התמימה הזו בתשלום חובי לחברה ואז
אצא לחופשי.

"לוסי גרטווד, ארוחת הצהריים מוכנה." הנרייטה עמדה בפתח חדרי,
זקופה ומקומטת כתמיד. שמלתה השחורה והמעומלנת מסודרת בקפידה,
צווארונה ארוך, ארוך, כאילו היה נחש צפע שחור וקטלני המאיים
לחנוק בייסורים את צווארה. גם על צווארה של מיז הנרייטה אפשר
להרחיב רבות - ארוך הוא, אימתני, כחוש ולבן כסיד, לפעמים נראה
כי ראשה המקומט עוד יזנק אליי בזעם ועיניה התכולות ילטשו בי
עוד מבט מאיים ומחנך, כאילו איני מחונכת מספיק.
"באה מיד." דקלמתי נמרצות את המילים שהניחו בפי עוד מינקות,
חייכתי את אותו חיוך צנוע ומזויף שלמדו אותי בשוטים לבצעו,
קמתי מיד מהמיטה, יישרתי את השמלה ונעלתי את נעליי הבובה
הצבועות בשחור מנצנץ, לאחר מכן נעמדתי מאחורי מיז הנרייטה אשר
זרקה אליי בפקודה, "אחריי גברתי." שתינו ירדנו במדרגות קרמיקה
בוהקות מלובן, הנרייטה פתחה את דלת העץ הכבדה, הצבועה בחום כהה
חזק ומעוטרת בעיטורי חריטה כבדים ומסולסלים, והובילה אותי אל
חדר האוכל.
בשולחן הארוך ישבו בני משפחתי, בראש השולחן ישב אבי המשופם
וחמוץ הפנים, לידו אמי הרחומה והצנועה ומולה אחי הגדול ועטור
השבחים. אני מהנהנת אל כולם עם ראשי ומתיישבת גם אני בין
הכיסאות.
אף אחד לא פוצה את פיו, השקט מוחלט עד שרונאלד, השף הצרפתי,
נכנס אל חדר האוכל עם עגלה עמוסה במטעמים, "ברשותכם, אדון
וגברת, וכמובן הילדים החמודים. הארוחה מוכנה." הוא הכריז, כמעט
ומתרגש, כאילו הייתה זו פסגת שאיפותיו - להגיש לבני משפחת
גרטווד ההגונה ארוחת צהריים.
איזה כבוד נפל בחלקו.
מדלת הכניסה הגדולה נכנסו המשרתות ומדיהן החסודים, הגישו לנו
את מנות המזון הדשנות, חייכו חיוך מנומס, איחלו "ארוחה נעימה."
והסתלקו מיד מן החדר יחד עם רונאלד ועגלתו הריקה.
לאחר כל ההמולה אבי החמוץ אמר כמו בכל ארוחת צהריים את משפטו
הקבוע, בקול סמכותי ומעט מרתיע: "אז ג'יימס, איך עבר עליך
היום, בני?"
"בסדר גמור, אבא, למדנו כמה שיעורים מאוד מעשירים במתמטיקה.
אני מרגיש שאני משתפר בנושא."
"כל הכבוד בן." אבי חייך חצי חיוך גאה, "מתמטיקה הוא מקצוע
מבטיח, דבוק בו ודרכך תהיה סלולה. ומה איתך לוסי, בתי? איך עבר
יומך?"
"טוב תודה." השבתי, שיחות חסרות תוכן שכאלה יכולות לעייף אותי
עד מאוד.
"ספרי לנו על יומך." אמי שוב חייכה עוד חיוך רחום וטוב לב,
המשדל אותי לתת את האינפורמציה הדרושה.
"מסיבת התה עם שאר הבנות הייתה בסדר, שתינו תה." מלמלתי.
"טוב מאוד, טוב מאוד. תה הוא משקה מצוין, הלוא כן? רונאלד!"
אבי הכריז ורונאלד, השף, מיד פתח את הדלת, "כן אדוני?"
"תוכל להכין קנקן של תה?"
"הו, כמובן אדוני, תה אנגלי במיוחד בשבילך." רונאלד טס מחדר
האוכל ולאחר שניות אחדות הופיע עם קנקן התה שאבי ביקש, הוא מזג
לאבי ששתה בהנאה, "תודה רונאלד, תה מצוין. אתה רשאי ללכת."
רונאלד קד קידה ושוב כמעט נמלט מן המטבח.

מודעה גדולה הייתה תלויה בשער העיר, יחד עם עוד הצעות עבודה
נוספות: "דרושים - מנקי ארובות! סכום מינימאלי, לינה ואוכל.
העבודה תתבצע לערך חצי שנה - כולל עבודות שליחות נוספות."
רשמתי את הכתובת על נייר מקומט שמצאתי בכיס מכנסיי.
איש גבוה, לובש סחבות ולא מגולח פנה אליי, "מה גורם לך לחשוב
שיקבלו ילדון כחוש כמוך לעבודה כזו?"
"יקבלו, זה לא עניינך." עניתי בטון סתמי, הוא לא הראשון שזלזל
בי.
האיש פרץ בצחוק היסטרי, "ילדון קטן וטיפש, תחזור לבית הספר,
אתה לא מתאים לעולם הזה."
צחקתי איתו, אבל לא משמחה, צחקתי כי ידעתי שהוא צודק, ידעתי
שזה לא העולם שלי, שאני שווה הרבה יותר מזה, שאני יכול ומסוגל
אבל אף פעם לא הייתה לי את האפשרות להוכיח, צחקתי כי כבר נמאס
לי לחיות חיים של נזקק, או שורד, להוכיח כל הזמן שאני שווה דבר
מה, צחקתי כי התפללתי תמיד שתהיה לי מסגרת משלי, אבל נכנסתי
ויצאתי מבית הספר בשביל לעזור למשפחה העלובה בה אני חי.
פוטנציאל לא ממומש.
אני שומע את המונח הנורא הזה כל כך הרבה, כאילו קבעו את גורלי,
כאילו אין לי עוד ייעוד או מטרה לשאוף אליה.
אני מנקה הארובות שעוזר להוריו להתקיים וככה זה.
עצרתי כרכרה בדרכי אל העיר, "שלום לך בחור צעיר, לאן תרצה?"
אמר העגלון משועשע.
"בית משפחת גרטווד."
"אל הרוזנים אתה רוצה ללכת? ומה יש לך לחפש שם?"
"עבודה." עניתי ישירות ומתיישב בכרכרה.
"אתה?" הוא גיחך.
"מישהו צריך לפרנס את המשפחה הארורה שלי."
העגלון מחק את חיוכו מפניו לאיטו, "מצטער ילד על כך שאתה צריך
לשאת נטל כה כבד על גבך."
נשמע היה כי העגלון הבין אותי יותר טוב ממה שתיארתי לעצמי,
"ההתנצלות שלך לא תועיל לי."
"ומה בדבר נסיעה חינם?"
"אני לא צריך שום נדבה."
"קח זאת כהתנצלות על הבורות שלי." הוא הסיט את ראשו והביט בי
בעיניים טובות.
"אם אתה מתעקש." מלמלתי לעברו וירדתי מן הכרכרה מיד מול בית
הרוזנים, "תודה רבה אדוני." חייכתי עד כמה שיכולתי.
"בהצלחה לך. קורצת מחומר טוב, אתה עוד תגיע ליעדך ומעבר להם,
הבטחה של עגלון."

שלוש נקישות מהירות על דלת חדרי, כך מתחיל כל מפגש עם ג'יימס,
אחי הגדול, "לוסי?" הוא שאל בשקט האופייני לו.
"כן ג'יימס, היכנס." עניתי, ג'יימס פתח את הדלת הגדולה וחייך
כמהה, כמו חיוכיו גם הוא - מאופק, מתנצל, כאילו קרה דבר מה
שעליו לכפר ולגמול על טעותו.
הוא מרגיז אותי, ג'יימס, שאמור להיות האסרטיבי והתוקפני מבין
שנינו, האח הבכור, מזדנב אחרי ניהולו הקשוח של אבי, ואני, הבת
השנייה בעדיפותה מתוקף היותי נקבה ובת זקונים, איני רשאית
להוציא מילה מפי.
שש עשרה שנים של דיקטטורה קשה ומלאה בגאוות רוזנים מכבידה על
כתפי, מאיימת להפיל את השאיפה לחופש ואת חשיבתי היצירתית, אך
אין ביכולתי לעשות דבר.
ג'יימס התיישב על מיטתי לידי ושתק, "ג'יימס, הכול בסדר?"
"לוסי יקירתי, אחותי הנאמנה, איני יכול לסבול זאת עוד." ג'יימס
הכריז חסר אונים, אך אפילו הכרזותיו עטופות בנימה מלומדת
והגונה.
"מה קרה הפעם?"
"אבינו מצפה ממני יותר מעבר ליכולותיי. אני מנסה להרשים אותו,
באמת משתדל, אפילו השתפרתי מעט במתמטיקה ובפיסיקה, אבל זה לא
מספיק. אם לא אהיה בראש הכיתה הוא אף פעם לא יהיה מרוצה."
"ג'יימס, הירגע..."
"לוסי, הרי שנינו יודעים שאת קיבלת את החוכמה מבין שנינו ואת
אפילו לא לומדת דבר. הנה, רק נתתי לך ספר ולימדתי אותך מעט
לקרוא ואת כבר מפליגה בעולמך, כל שבוע מבקשת ממני ספר חדש."
"זה רק בגלל שאני אוהבת ספרות..."
"אם הייתי מלמד אותך מתמטיקה או פיסיקה, היית עוקפת אותי
בהליכה קלה."
"ג'יימס, אל תחמיר עם עצמך."
"אבל זה נכון, לוסי. אם רק היו נותנים לך ללמוד, אם רק היו
מבינים את הפוטנציאל הטמון בך אז... "
נשמתי נשימה ארוכה, "אף אחד לא מבין."
"ושנינו כלואים באותה המלכודת." הוא סיכם בייאוש.
"איזו מלכודת?"
"אף אחד מאיתנו לא יכול לנצל את הכישרון האמיתי שבו, נעשה תמיד
משהו שנתעב עד מוות רק בכדי לרצות אחרים." הוא נשכב על המיטה
ואני אחריו, שוכבת לידו, "אבל תתעודד." אני אומרת בשקט.
"ממה?" ג'יימס נאנח בכאב.
"לפחות יש לנו זה את זו."
ג'יימס חייך בכנות, זה שימח אותי. לפחות הצלחתי להוציא מהנער
רגש אמיתי.

"אפשר לעזור?" רבת המשרתים הסמכותית פתחה למחצה את דלת הבית.
"פרסמתם מודעה בשער העיר, הצעת עבודה. אתם זקוקים למנקה
ארובות." השבתי לה.
"הו, כן, כן." רבת המשרתים פתחה את דלת הבית לרווחה ונתנה לי
להיכנס, "בוא אחריי." היא פקדה והובילה אותי במסדרונות השונים
של האחוזה הגדולה, "שמי הנרייטה, ואני רבת המשרתים. בהחלט,
הארובות צריכות ניקיון יסודי, עבודה רבה עוד לפניך. קודם תיפגש
עם בעל האחוזה, הוא יבדוק אם אתה מתאים ויסביר לך על המותרות
והחובות שלך כאן, אחר כך ניפגש בשנית." נעצרנו מול דלת גדולה
וכהה, הנרייטה נקשה קלות ומן החדר עלה קול גברי ורועם.
"אדון רוברט, הגיע לכאן מנקה ארובות בקשר להצעת העבודה."
"היכנסו." ענה הקול, הנרייטה ואני נכנסנו אל החדר.
היה זה משרד גדול שעל קירותיו תלויות ספריות מעץ כהה מלאות
בספרים גדולים ועבי כרך, הרצפה מכוסה בשטיח אדום ארגמן ובמרכז
החדר שולחן רחב וכהה אשר מוצף בניירות ורשימות, מול השולחן ישב
אדם בשנות הארבעים לחייו, משופם וזועף, לבוש חליפה מהודרת,
כיאה לרוזנים, "אחר הצהריים טובים, הנרייטה, והנער, מה שמך?"
"וויליאם, וויליאם רוק."
"יש לך שם טוב נערי, מה לגבי החוזק שלך? אתה מוכן לעבוד עבודות
מאסיביות?"
"התנסיתי בזאת כבר בעבר."
"באמת?"
"עבדתי בבית של רוזנים אחרים עד לא מזמן, הייתי שם שלושה
חודשים עד שסיימתי את עבודתי במקום."
"טוב, טוב מאוד. אתה נשמע יעיל ומבטיח."
"תודה אדוני."  
"בהצעת העבודה הוסברו התנאים בכלליות, אתה תקבל לינה ואוכל
בתמורה לשירותיך, בנוסף לניקיון הארובות אשתמש בך לשליחויות
מסוימות. אני צריך יד ימין נאמנה, תוכל לעמוד גם בזה?"
"כן אדוני."
"בסדר, אתה רשאי להתארגן במקום, הנרייטה תוביל אותך אל חדרך.
עבודתך תחל עם שחר." האיש לחץ את ידי, הנדתי את ראשי לאות
כבוד.
הנרייטה הובילה אותי אל מחוץ לחדר ושוב טיילנו בין המסדרונות
הלבנים, ממסדרון אחד לאחר, ניתן היה לחשוב כי הבית הוא כמו
מבוך סבוך שאין ממנו מוצא.
הגענו אל החדר, "אדון רוברט לא מקבל את כל עובדיו במהירות כזו,
אתה בר מזל. כדאי לך להוכיח את עצמך." הנרייטה סיננה בשקט לפני
שעזבה אותי שם לבדי.
"אעשה זאת מיז הנרייטה." חתמתי את השיחה, הנרייטה סגרה את הדלת
והלכה משם.

לקראת ערב, כשהיה חמים ונעים בחוץ, יצאתי אל החצר האחורית
הגדולה כמדיי יום. אחזתי בשתי ידי ספר שירה גדול - הנחמה
הגדולה שלי מסימני השאלה הגדולים של חיי, הבטתי אל השמיים
הצבועים בסגול, כחול וורוד, הרמתי את ראשי להביט בשמש הכתומה
השוקעת לעיתה ונשמתי עמוקות את האוויר הצח אל ריאותיי.
היה זה יום ככל הימים, אלה הם רגעי השקט בהם אני מבלה עם עצמי
ועם מחשבותיי הרבות, אך משום מה התחושה שונה, במיוחד בתקופה
האחרונה.
השבועות האחרונים לוו באותה התחושה, כאילו יש שם מישהו שמביט
במעשיי. המבט אינו מפריע, או מאיים, אבל הוא קיים - בוחן,
מתעניין. עיניים חמימות וטובות שמביטות אליי בסקרנות, מנסות
לברר מי אני, מה אני חושבת ומדוע החלטתי לבקר בחצר האחורית,
להשתרע על כרי הדשא ולקרוא שירה בקול רם מספר עב כרס.
החלטתי שחוסר הוודאות לא יימשך עוד. פתחתי בנימה נחושה - "היי
אתה שמסתכל עליי." דממה, "צא מהמחבוא. לא אפגע בך, חשוף את
זהותך."
רחש קל נע וזע מבין העצים, שער אדמוני וסבוך, פנים מפוחמות
ועיניים ירוקות מבריקות הציצו כמהה מהסבך, לאחר מכן הוא עמד
מולי, גבוה וכחוש, נבוך ומתבייש.
היו אלה הפנים האמיתיות והכנות שראיתי בכל ימי חיי, "אני
מצטער." הוא השפיל את ראשו.
לא יכולתי שלא לחייך, "על מה?" הלכתי לעברו עד שעמדנו פנים מול
פנים, רציתי להביט בעיניו המיוחדות עד כמה שניתן לי.
"אני מביט בך כך כבר שבועות ארוכים, בכל זמן שמתאפשר לי. אני
מצטער על החוצפה. אני אקבל עליי את עונשי, תוכלי להודיע לאביך,
או שתעדיפי שאודיע לו על כך בעצמי ו..."
"אתה לא צריך." חסמתי את פיו בשתי אצבעותיי בעדינות, "זה דווקא
מצא חן בעיניי."
"את ידעת?" פניו אחזו בבהלה.
"תמיד הייתה לי הרגשה. שמי הוא לוסי, מה שמך?"
"וויליאם." הוא מלמל, ניתן היה לראות כי לא ציפה למפגש מסוג
זה.
"אתה אוהב שירה, וויליאם?"
"מאוד, אך אף פעם לא יצא לי לקרוא לבדי. אני... אני שומע אותך
קוראת." לחייו תפסו גוון אדמדם, הכנות שלו הרשימה אותי.
"תרצה לשמוע מקרוב? שב לידי, אני רוצה להתחיל לקרוא שיר חדש."
משכתי באצבעותיו הארוכות, העדינות והובלתי אותו לשבת לידי,
פתחתי את כריכת הספר שהבאתי עמי והתחלתי לקרוא.
הייתה זו התחלה של ידידות נפש נפלאה.

לוסי ואני נפגשנו כמעט בכל יום, ברגע שסיימתי את עבודת הניקיון
והצחצוח של הארובות הגבוהות, או את עבודות השליחויות שאביה של
לוסי שלח אותי אליהן.
העבודה הייתה קשה ומתישה, כמעט ולא עמדתי בנטל הכבד, אבל לוסי
הצילה אותי. היא הייתה שם איתי, יפה וענווה, מוכשרת וחכמה. היא
לימדה אותי על אנושיות ודמיון, היא הוציאה אותי ממצב העצב
התמידי שתקף אותי מפאת חובותיי הרבות בעזרת השירה, הדבר היפה
והמעשיר ביותר שלמדתי אי פעם.
בלילות הייתי מטפס על גג הבית ומביט אל השמיים הזרועים
בכוכבים, הירח היה קרוב מכאן, זוהר ועגול. המראה מגג הבית גרם
לי להתפעם כל פעם מחדש, תמיד תהיתי אם עליי לשתף בו את לוסי
שלי, אך ידעתי שזה מסוכן. אם אביה יגלה כל עבודתי הרבה תרד
לטמיון, אהיה סכנה לשאר הרוזנים ולא אוכל לפרנס את משפחתי. אך
החלטתי לקחת את הסיכון, לוסי היוותה כמשפחה שלא הייתה לי
מעולם, בשלב זה לא היה איכפת לי לאבד הכול למענה.
טיפסתי על גג הבית וממנו ירדתי בזהירות אל מרפסת חדרה של לוסי.
היא שכבה על מיטתה, לבושה בכותונת לילה דקה, עיניה פקוחות
לרווחה, המראה הימם אותי.
"לוסי." הצלחתי ללחוש בקושי, לוסי התיישבה מיד והביטה לעברי,
"וויליאם, מה אתה עושה כאן?" היא קמה ממיטתה והביטה אליי מעבר
ווילונות התחרה.
"אם הייתי מראה לך את הדבר המקסים והמרגש ביותר שראית בכל ימי
חייך, היית מסכימה לבוא עמי?"
"למה אתה מתכוון?" היא הייתה מבולבלת כמותי במפגשינו הראשון.
הושטתי את ידי אליה מבין הווילונות, "אנא ממך, סמכי עלי." היא
חייכה, משועשעת ונבוכה והושיטה את ידה החמה אל תוך ידי.
טיפסתי אל גג הבית, "עכשיו לוסי, הרימי את שתי ידייך למעלה,
גבוה!" הכרזתי.
"אתה מטורף!" היא הרימה את ראשה וצחקה, אך עשתה כדבריי והרימה
את ידיה, אחזתי בהן בחוזקה והעליתי אותה לאט עד לגג הבית.
היא התיישבה לידי, "אז מהו הדבר המקסים והמרגש שדיברת עליו
קודם?"
"הביטי לוסי, הביטי אל השמים." הצבעתי לעבר מרבד הכוכבים
הזוהרים ואל הירח הגדול.
עיניה נפקחו לרווחה מן ההתפעלות הרבה, "וויליאם, זה מקסים."
היא נדנדה את רגליה החשופות מעלה ומטה כילדה קטנה ומאושרת,
"תראה אותי וויליאם, אני נערת הרגליים החשופות! בלי חוקים, בלי
מגבלות, יושבת על גג ביתי ומביטה בכוכבים."
"את נערת הרגליים החשופות שלי, לוסי. אני אוהב אותך."
"גם אני אוהבת אותך, איש האמת. לא תוכל להסתיר ממני דבר, אף
פעם."
היא הביטה בשתי עיניי, הפעם מקרוב. אפה דבק לאפי, נשימותיה
הקצובות והמתוקות התערבלו בנשימותיי. ליטפתי את פניה עם
אצבעותיי המתרגשות, את גבה ואת כתפיה, את זרועותיה ואת שערה,
נשקתי לראשה החכם והמסור, לעיניי התכלת הסקרניות, הרואות כל
פגע וקושי, ללחייה הסמוקות והאוהבות ולבסוף גם לשפתיה הענוגות
באיטיות מתמשכת.
שפר עליי מזלי והצלחתי להרגיש את אהבתה הכנה והמתמסרת של נערת
הרגליים החשופות, נערת החופש שהוצגה במלוא אורה וטוהרה בערב זה
על גג הבית של משפחת גרטווד, אשר החליטה להיות שייכת יותר
מתמיד, יותר מאשר תוכל להיות שייכת לכל אחד אחר, אל איש האמת.

הפרידה מלוסי הייתה קשה יותר מכל סבל, השפלה, זלזול וביזיון
שסבלתי במהלך חיי.
הייתה זו מיז הנרייטה שסיפרה לאביה של לוסי על המפגשים בחצר
האחורית, על ספרי השירה שנאסרו עליה לקרוא, על שיחותיה עם הנער
המפויח, משרת משפחת הרוזנים.
אביה של לוסי הקל על עונשי מפאת עבודתי הקשה והמסורה במהלך
הזמן הארוך ושילם לי את מלוא שכרי, אך אסר עליי לעבוד באחוזה
או להיפגש עם לוסי בשנית.
לוסי הסתגרה בחדרה כל זמן אותו גילוי נודע וגם בשעת עזיבתי לא
הורשתה להיפרד ממני כיאות.
אך עיניי התכלת הדומעות של נערתי הצליחו להתגלות אליי מאחורי
ווילונות תחרה דקים, רגע לפני שהכרכרה עזבה את שערי הבית.

שנים עברו מאז, הכסף שהצלחתי להרוויח בבית המשפחה לא שימש את
פרנסת הוריי. הם סירבו לקבלו והכריחוני לשלם בעזרתו  את לימודי
הספרות שחשקתי בהם יותר מכל. לימים נהפכתי לעיתונאי וסופר
נודע.
כאשר הייתה לי האפשרות, ביררתי על לוסי ועל חייה מאז עזיבתי את
ביתה. החינוך הנוקשה שהועבר לה הפך לקיצוני ונורא בסמכותה של
מיז גרטווד הנוראית, עזיבת שטח פנים האחוזה היה אסור עליה
בהחלט ונעשה אך ורק בקבלת אישור מהוריה או מהאומנת האחראית
עליה.
אחיה הגדול עבר לאחוזה משלו ונישא בנישואי שידוכין לבתם של
הרוזנים השכנים. כך גם לוסי, מספר שנים לאחר נישואי אחיה נישאה
גם היא בנישואי שידוכין לרוזן והועברה אל ביתו.

אני עדיין תוהה מה היה קורה אם היינו חיים בחברה אחרת,
שהמגבלות והמעמדות החברתיים לא היו מהווים חוצץ כה עבה ביני
לבין לוסי, אם היינו מצליחים לבסוף לממש את אהבתנו הכנה
והאמיתית.
האם היינו מצליחים להישאר אנשי החופש והאהבה - איש האמת ונערת
הרגליים היחפות?