"מחלקה א'! לכו לדרגשים, הגיע הזמן לישון הלילה. אל תבזבזו את
הזמן הזה; הוא יותר שווה ערך משהנחתם אם אתם רוצים לחיות מספיק
זמן כדי לראות יום נוסף", הקול הזקן אך קשיח אמר לפני שטרק את
דלת העץ השבירה. הקול שייך לגנרל יוברט גאוו. הוא המפקד של
המחלקות הבריטיות פה. הדרגה שלו בלבד גורמת לך לחשוב על המאמץ
שכמה אנשים משקיעים בצבא, זה היה מעבר להבנתי כרגע. אחרי כך
הוא טורק את הדלת של בקתת העץ המאולתרת בכוח. טיפות הטל בוקעות
מבעד לקורות. גגה של הבקתה שטוח, בחירה לא נכונה (עם גג משופע
לפחות המים לא היו מתאספים סביבנו עד שלבסוף ינחתו במכה אחת
גדולה). הבקתה נבנתה שכדי שהחיילים לפחות ינסו לישון בה, בזמן
שהם נרטבים מהגשם התמידי שנאסף על תקרת הבקתה שמכוסה לא כל כך
בקרשים, אלא יותר בחורים. חייל בודד מדליק פנס קטן בדרגש שלו
כדי להאיר על פנקס קטן ואיתו עט פשוט.

זה היה רוברט ברנמן, הוא היה סמל בצבא האימפריה הבריטית, לא
מזמן קידמו אותו לדרגת סמל ושלחו לאותו לבלגיה להלחם במלחמה
שכלל לא שלו. המצב הנואש במלחמה הגדולה, כפי שהם קראו לה אז
לפני שב1939 היטלר עלה לכוחו עם שלטון אימה שהונהג על ידי
גרמניה. ברנמן קודם מהר אחרי שהראה כישורים מפתיעים והטעה את
הצבא לחשוב שהוא מוכן להלחם עבור ארצו באופן וודאי, אך שלא
לידיעת צבא הוד מלכותו, ברנמן נלחם כמעט עבור כל מטרה, מלבד
בריטניה הגדולה. ברנמן היה אחד מהטיפוסים האלו. הוא סבל בחייו
די והותר ועכשיו הגיע תורו להראות למדינה שהם צריכים לתגמלו
באופן הוגן.

בילדותו של רוברט המכונית עוד הייתה מחזה נדיר ורק לעשירים
בחברה, עד שהגיע לצבא, התעשייה המכנית התפתחה עד אין גבול
ומכונות המלחמה העצומות בשם הנודע 'טנק' שוטטו בבסיס שבו שירת.
לא עבר יום שבו הסמל (אז טוראי) לא העריך את עוצמת הטכנולוגיה
והתקדמותה מכרכרות וסוסים בתוך תקופה שהיוותה בסך הכול את חייו
הקצרים עד כה.

רוברט היה לכל הפחות, אדם עיקש, משפחתו הייתה אומרת שהוא שילב
את התכונות העקשניות של השור והאיל לתוך חיה אחת שעקשנותה לא
ידעה גבולות. כמה שיותר פשוט וקטנוני הדבר, כך יותר היה רוברט
חופר רגליו באדמה ומסרב לזוז. למרות זאת, הוא הצטרף לצבא ונשלח
להלחם באדמת הביצה של פשנדייל. עיר גבולית בבלגיה שמאחורי
קוויה הסתירה את הבסיס הימי של גרמניה, עקב אכילס של כל
גרמניה.

בזמן שהוא מושיט יד אל העט ומניח את קרן האור הבוהקת על כתפו,
עמית לקרב מדרגש אחר פונה אליו, "היי סמל, הייתי מציע שתכבה את
הפנס הזה; חייל ישנוני לא מתחמק מכדורים כל כך טוב, או כך
לפחות ראיתי במו עיניי". האור העגמומי של הפנס הפך את פניו
לבלתי נראים בניצוץ האור הדק והכחול. האוויר היה מעופש; אך
בצורה נעימה, כמו העובש שגדל על העצים ומסמל אזור פורה וטרי.

" אני עומד לכתוב ביומן שלי ולתעד את היום הזה, ואז אני עומד
לכתוב לאהוביי בבית. ואני אהיה ארור לפני שאני אתן למישהו
לעצור אותי מלעשות את זה. פשוט תניח לי", החייל אומר מדרגשו
בזמן שהוא חורק בשיניו בדממה, מוכן לגרום מהומה באמצע הלילה רק
כדי להוכיח נקודה. שוב רוברט חופר רגליו באדמה.

" חח, לפחות יש לך ביצים בן אדם, אני גרג, גרג קליפ'יי", הקול
מהדרגש המקביל נעשה רך יותר.

"רוברט..." התשובה באה באיטיות.

"ובכן אז רוברט, תמשיך לכתוב, אך תרחיק את האור ממני, אני זקוק
לקצת שינה", גרג עונה בקול משבב לב. כמו קולו של כלב תקיפה
בראותו את בעליו הוותיק.

רוברט מחזיר את קרן האור בחזרה אל הנייר המקווקו, מניח את הפנס
המיניאטורי על כתפו החסונה,  תופס את העט הקטן והשרוט שהיה שלו
כבר שנים רבות, ומתחיל לכתוב באנחת רווחה קטנה:

יומן יקר, אוקטובר 23.

אני  לא יודע מתי הקרבות יתחדשו שוב, אבל בימים האחרונים שלי
פה, אף אחד לא העז לפלוט כדור מנשקו. נתנו לנו מקלעי לואיס,
כלים גדולים, כבדים ובעלי מראה אכזרי. הצד האחורי נראה כמו
רובה צייד רגיל, אך הקנה עצום ויורה 3 כדורים בשנייה, המחסנית
התרוקנה בפחות מדקה של ירי. במשקל 12  קילוגרם הרובה בלתי
אפשרי לירי נוח בזמן ריצה, רק בתוך השוחות ניתן היה להרוס דרכו
את כל העובר ליד. עדיין יותר טוב ממקלע הוויקרס העצום
והקטסטרופי.

שום דבר לא נראה בטוח באזור הקרב, מסביבנו יש מכתש גדול
מהמוקשים שלנו שהתפוצצו פה ביוני. על פי המכתש שהושאר זה נראה
כאילו השמיים נפלו ופגעו בארץ. המים הפכו אותו לביצה שרק מחכה
למחלות שיגיעו, לא בטוח כאן...

המוקשים היו הצלחה מוחצת, הם התפוצצו ברעש מחריש אוזניים נפלא,
לודנדורף, הגנרל הגרמני,  תפס את פיצוץ המוקשים כהתקפת
"בליצקריג" כפי שהוא היה אומר, ושלח את חייליו להתקפת נגד מחוץ
לביטחון של הבונקר המוגן כדי להגן על השוחות שלהם. מה שהגרמנים
לא היו מודעים אליו זה שמחוץ לטווח הראייה שלהם הוקמה עוד שורת
מוקשים, בדיוק בדרכם של הגרמנים. גם זו התפוצצה בזמן שהם עברו
מעליה, ובכך שלחה את חלקי גופותיהם לכל כיווני הרוח הקיימים,
וכמעט מיידית השאירה את רוב הצבא הגרמני בפשנדייל בתוהו ובוהו
מוחלט. דורף היה מבולבל ולא ידע מה לעשות, הוא נסוג והחזיר את
החיילים הספורים שנותרו לו, אך לצדנו לא היה מושג כמה חיילים
באמת נותרו לו, וכולם חיכו לתגבורת. איכשהו אני מניח שאם היינו
תוקפים אז, המלחמה הייתה  מגיעה לקיצה הרבה יותר מוקדם...אבל
לא משנה, היקום לא הוגן, אין טעם לבכות.

האוכל שהם נותנים לנו הוא פשוט אכזרי;  מעולם לא טעמתי אוכל
שנחשב לאכיל ועדיין היה כל כך נאלח. אנו רעבים, כולנו. כמות
האוכל הדלה שהם כן מספקים לא מספיקה. האוכל מספיק לשלושת רבעים
מתוך המחלקה. כך לפי דעתם החזקים אוכלים ושורדים, ואילו החלשים
לא יגיעו למצב של קרב מלכתחילה. הם אומרים שחייל רעב נלחם יותר
טוב, אני אומר שחייל רעב יעדיף לאכול מאשר להלחם. האימונים
סוחטים מאיתנו את נשמתנו. הגרמנים שמעבר לקווים ולשוחות הדקות
האלו מהווים את כל אויבנו. הם המטרה שאנחנו פה. כמו זאב שמביט
על טרפו היחיד מזה שבועות, הם הטרף שלנו מזה חודשים; טרף שלא
מראה סימני החלשות כלל. הם מאורגנים וחזקים, מכונה משומנת
ומוכנה לקרב. ואילו בצדנו שורר אי-סדר. טירוף פרץ במחנה
הצרפתי, החיילים הצרפתים מורדים כנגד מפקדיהם ומסרבים לפקודות.
שמעתי סיפורי אימה בלתי ניתנים לתיאור על הקרבות שהם חוו, אם
כל זה נכון, הרי שגם אני הייתי פורץ במרד מטורף. אבל אני לא.
אני לא כאן כי אכפת לי מהמדינה הזאת, לא מהמלחמה הזאת ולא
משלום העולם המערבי. אני כאן מפני שאם אני לא אהיה כאן, מי יגן
על האנשים שאכפת לי מהם בבית, באנגליה, במקום שהגרמנים רוצים
לכבוש כמו כל מקום אחר על פני האדמה, כמו דגלים במשחק לוח קטן.
ושום דבר לא יעצור אותי כעת. בזמן מלחמה על כולם לקחת צד. אלו
שלא, יטופלו אחר כך. ואלו שמתו בקרב, כמו שהיוונים והנורווגים
הקדומים כתבו בספריהם, "למות עם חרב ביד הוא הכבוד האמיתי,
מוות או לא, אלוהים יימצא את שלו מבעד המתים". החלק היחידי
שאני לא מסכים איתו הוא החלק של 'אלוהים', מצדי זהו רק עוד
תירוץ, מן חבר דמיוני למבוגרים.

הספרטנים נהגו לומר: "עם מגנך או על מגנך" ( ספרטני פצוע היה
מובא למחנה על המגן שלו, ואילו המנצחים נשאו את שלהם),  כדי
להבהיר את העוצמה המלכותית של כל רעיון המלחמה וטבעה, ובייחוד
של ניצחון. בהתחשב בעובדה שמעט ספרטנים משוטטים ברחובות היום,
אניח שהם הגיעו למחנה "על מגנם".

זה הכול ללילה אחד; לא הייתי רוצה לחשוף את כל הכיף כבר
מההתחלה.

רוב."

רוברט מעביר את הדף בפנקס הקטן שלו ומרים מחדש את העט והפעם
כותב עם נימת כתיבה יותר רגועה למישהי שונה. היומן היה בשבילו
ושיקף את המציאות כפי שהוא ראה אותה, אך המכתב חייב להראות
שונה. לראשונה כי אסור לו לגלות פרטים רבים על המלחמה, כי מצד
המלך, אפילו קייטי של רוברט עלולה להיות בוגדת ולהוות גיס
חמישי עבור הגרמנים. שנית, הוא יעדיף לא להפחיד אותה עם סיפורי
אימה מהמלחמה על מנת שלא תדאג לו כל כך. לרוברט היה אכפת יותר
מכדי להדאיגה כך.

"אוקטובר 23, קייטי היקרה,

זהו המכתב הראשון שלי אלייך מפה שאני מסוגל להעביר; בבקשה אל
תכעסי עליי כי עד עת זו לא הייתה לי כל דרך להעביר לך ולו
הודעה אחת. אני בכפר קטן בשם פשנדייל; האדמה בוצית, והגשם
שנופל עלינו לא מקל על שום דבר. האדמה מהווה את מקום מנוחתם של
חיילים רבים שלעולם לא נמצא. אך אני עדיין שלם, אז אל דאגה.
האוכל מספק, למרות שאת מכירה אותי, תמיד רעב. אני ישן עם עשרה
חיילים נוספים, אז רגע לבד הוא נדיר, ורגע ללא בדיחות גסות הוא
יותר נדיר. עכשיו חצות בלילה ולי לא אכפת כי כל עוד אני יכול
לכתוב לך זה לא משנה מה יקרה לי. תחזיקי מעמד, כי אני אחזור.
תישארי שם. אחזור בהקדם האפשרי.

עם נשק ביד אחת, ותמונתך באחרת; רוברט ברנמן."

אחרי שסיים את שני המסמכים, הסמל החדש  הניח  את עטו ותלש את
הדף מן הפנקס, ואחר כך שם אותו במעטפה ורשם את הכתובת על מנת
שהצבא ישלח אותה עבורו.

השמש המעורפלת עלתה באיטיות מייגעת על פני הכפר הקטן בבוקר
ה24, מבעד לאדמה הבוצית וערפל המלחמה. אולי הייתה הפסקת אש לא
רשמית בין הצד של האימפריה הבריטית ובין הגרמנים מפני שהצד
הבריטי היה ברובו מת והצד הגרמני  נחלש בצורה משמעותית. אבל
אימונים עדיין התקיימו כרגיל על מנת לשמר את יכולת הירי בקרב
ועוד. בשוחה שבשורות האחוריות, ישבו שני חיילים, שני החיילים
היו ברנמן וקליפ'יי.  גרג קליפ'יי היה סגן ובתור קצין הוא לא
היה חייב להלחם אבל הוא היה חייב לעשות משהו, אז הוא בחר לשבת
ולשמור על השוחות יחד עם הסמל ברנמן, האדם שהראה לו בלילה
הקודם אומץ יוצא מן הכלל ודיבר איתו כמו אדם מכובד. השיחה
ביניהם צמחה והתברר שיש ביניהם הרבה מן המשותף.

"חח, זו בדיחה טובה רוב, אני רק מקווה ששנינו נגיע הביתה
בחתיכה אחת ומחוץ לקופסה", הסגן עונה בחדות.

ואז, בפתאומיות גמורה, רימון רסס נזרק אל שדה הקרב בתור מחווה
אקראית ועוינת מצד הגרמנים. רוב צעק במלוא כוחו, "התכופפו
לעזאזל, אש! אש!". הרימון התפוצץ כמעט מיידית ורסיסי מתכת שרקו
ברוח ופרצו את טיפות הגשם שסירבו להפסיק לזרום מהשמיים.
הרסיסים פגעו במן "תאד" חזק בשקי החול ובשוחות. חלקם אפילו
הגיעו לבקתת העץ הרעועה שלנו; אף אחד לא ישן שם בבטחה מאז.
הפיצוץ היה מחריש אוזניים. עצים בסביבה הקרובה רעדו מהעוצמה
שלו. גל של אנחות הגיע מהשוחות השכנות, גם אנחות רווחה וגם של
כאב. אחרי שהבריטים החזירו אש על מנת לא להראות עצלנות מוחלטת.
רוב קם מהאדמה הבוצית והחליק בחזרה למטה על גבו. הוא קם שוב,
הפעם על ברכיו וקילל את האדמה נמרצות בזמן שהוא התרומם שוב.
הוא הסתכל ושאל את קליפ'יי "אתה יכול להאמין לגועל הנפש הזה.
האדמה כאן חסרת תועלת. אנחנו לא יכולים אפילו להעביר לפה טנק.
אתה רואה את המדרגה הקטנה הזו שם, זהו הקנה של אחד מהטנקים
הבודדים שניסו להעביר לכאן במחשבה שזה יעזור להם, כשבעצם; הטוב
היחידי כאן הוא שגם הגרמנים לא מסוגלים להעביר טנק".

אבל גרג לא ענה או זז; הוא פשוט מצמץ עם עווית מוזרה בידו
השמאלית. עיניו מתרכזות בברנמן והוא לבסוף פולט בלחישה חירשת,
"הגב שלי...תסתכל". עם דאגה כלפי הסגן שלו וחברו החדש, רוברט
מזיז את קליפ'יי במותנו ומסתכל על הגב שלו. גרג מתפתל בכאב
מרוב התנועה אבל לא יכול לומר מילה. ברנמן מביט על גבו של גרג
בתדהמה מוחלטת ובחוסר הבנה. הצד השמאלי כולו מנוקב בחורים
קטנים שמדממים בפראות. רוברט מסיט את מבטו כלפי שקי החול
שמאחוריו ורואה את החול זורם מהם באיטיות חסרת-דאגה. מתברר
ששקי החול לא יכלו לעצור כפית תה, או על אחת כמה וכמה רסיס או
קליע. גרג נאנח בזמן שהסמל ניגש אליו, "אני אשיג עזרה; אני
אקרא לחובש. אל תדאג. הכול יהיה בסדר", אבל גרג קוטע אותו עם
מחוות יד שסימלה אדישות. בידע המוחלט שכבר הגיע זמנו וששום
חובש כבר לא יעזור, לא עכשיו. הוא לוחש לרוברט עם כל האוויר
המועט שנשאר בריאותיו, "לא, אל. זמני הגיע. רק ספר למשפחה שלי
ו...ו..." גרג משתעל מלוא הפה דם שמתפשט באדמה הרכה והבוצית
ומתערבב בה. "פשוט...ספר לעולם על פשנדייל". הוא כבר לא יכול
לדבר ומקיא עוד דם, הפעם יותר כהה וטס יותר רחוק לכיוון האדמה.
יותר כהה מפני שהוא לא מכיל חמצן והוא בא ממעמקי הגוף. איבוד
הדם עשה את שלו וגופו של גרג נעשה קר יותר. הסגן הגוסס מנסה
לדבר עוד פעם אחד אבל לא מצליח. הוא מפסיק לזוז וגופו נעשה
רפויי, עיניו ופיו פתוחים לרווחה.

ברנמן עוצם את עיניו של גרג וסוגר את פיו עם ידיו החשופות. הוא
משכיב אותו על האדמה הרכה ולוחש בזמן שמנסה להחניק את הבכי, "
אני אספר להם, אני אספר להם אפילו אם זה יביא לסופי שלי".

ברנמן נחפז אל שדה הקרב איפה שהחיילים התאמנו, לא הרחק ממנו
מאחורי פינה סבוכה של עצים. הוא רואה את הגנרל גאוו באופק. הוא
מתקרב אליו בצעדים מהירים וכועסים. הגנרל פונה אל רוברט ורואה
את הדם על ידיו.

"אלוהים חייל, מה לכל הרוחות קרה?" הגנרל שואל בתדהמה. "זה
קרה, גנרל", בזמן שהסמל הזועם מרים אגרוף נוטף דם ומכה את גאוו
בכל עוצמתו. הגנרל נופל אחורה על גבו ועוצר את עצמו עם המרפק
שלו, עם מבט חסר-מילים בפניו. "מה המשמעות של זה, לעזאזל?!"
הגנרל ההמום לבסוף עונה וכמעט שולח את ידו לנשק שלו. במקום זאת
הוא קם ודחף את ברנמן אחורה אל הבוץ ואז קפץ עליו. ברנמן החליק
על הבוץ הסמיך והצמיד את ברכיו לחזו ואז דחף את הגנרל מעליו
כפי שמתאגרף היה עושה אילו נקלע לקטטת רחוב. יוברט  נצמד לעץ
ונשאר עומד, לפני שזינק על הסמל שוב, למרות שהיה בן 47 באותה
השנה, הוא עדיין היה חמום מוח מספיק כדי להתמודד אפילו עם בן
20 בכושר טוב בקרב פנים מול פנים. ברנמן בדיוק קם ועכשיו הוא
והגנרל דחפו אחד את השני כלפי צד אחד או אחר, כשלבסוף רוברט
מצליח לזרוק את הגנרל עם כל משקלו אחורה. הגנרל מסתובב באדמה
הבוצית ובדיוק עובר את אותה פינה סבוכה של עצים. ראשו נופל
ימינה ואפו מדמם באופן חזק.  הוא סוף כל סוף רואה את גופתו של
קליפ'יי מוטלת על הרצפה. הוא נשאר שוכב על צידו ומזיז את גופו
כדי לראות יותר טוב את המראה המחריד לפניו. רוברט שם לב שהגנרל
סוף סוף רואה את הגופה ומתחיל לצעוק כלפיו, " עכשיו אתה רואה
גנרל? עכשיו אתה רואה בשביל מה אנחנו נלחמים? בשביל מה אנחנו
מתים! תסביר את זה לי!"

גאוו מביט למעלה על רוברט ועונה לו, "זו מלחמה סמל, אנשים
מתים".

ועכשיו עם ניצוץ מחודש בעיניו , ברנמן מדבר שוב, אחרי שניגב את
הדם שזרם מפיו הפצוע והנפוח. " מלחמה אתה אומר? בשביל מי אנחנו
נלחמים? של מי המלחמה הזו. זאת לא המלחמה שלי ואני יודע שזאת
לא הייתה המלחמה שלו. עכשיו עינייך פקוחות; אתה רואה למה אנשים
טובים, חפים מפשע מתים כדי שאתה והגנרלים האחרים תוכלו לשחק
במלחמה ולהשתמש בנו בתור פיונים קטנים במשחק שלכם. ובכן לא כל
עוד אני כאן! גרג קליפ'יי מת שם, מול עיניי בגלל ששקי החול
שלכם לא יכלו לעצור את הרסיסים. הוא מת כי אתה לא עשית את
העבודה שלך. הוא מת כי אתה לא שמת זרג על כולם! עכשיו מה יש לך
לומר על זה, 'גנרל' ?" רוברט מבטא את דרגת מפקדו בבוז.

הגנרל מקשיב לו בתשומת לב מלאה ולבסוף עונה, אחרי שניגב את אפו
העקום מתערובת הדם והנזלת שזרמה ממנו, " אתה צודק, לא עשינו את
העבודה שלנו. לא היה אכפת לנו מספיק, ועכשיו אנשים מתו, אבל זו
עדיין מלחמה וזו המלחמה שלך ושל כולם אם אתם רוצים אי-פעם
לחזור הביתה למשפחותיכם. עכשיו, אני מציע לך משהו שאני חושב
שאתה צריך באמת לשקול. כיוון שהסגן מת ואנחנו במחסור של סגן
אחד, יהי זכרו ברוך, אני רוצה למנות אותך לתפקיד. אני אוהב את
הזעם שלך, את הערכים שלך, זה מזכיר לי אותי בצעירותי. וזה מה
שהצבא הזה צריך יותר מטנקים, חיילים ונשקים ביחד. אני מציע לך
לקחת את התפקיד ולהשתלט על מקומו בקרב". עכשיו הגנרל עומד ושוב
ניצב בפני החייל.

רוברט לא מהסס ועונה, "אני אקח את העבודה, אבל לא לתמיד. רק עד
שאני מת או שתמצא מישהו יותר טוב ממני. ושתדע לך, אני אספר על
כל מה שקרה כאן. ואתה, אתה תדאג שהוא יזכה לקבורה טובה בעיר
הולדתו". רוברט בקושי ממלמל את המשפט האחרון, לא מסוגל לנשום,
עם הידע שהוא יהרוג וימות כדי למלא את משאלתו האחרונה של גרג.

רוברט ניגש באיטיות אל הגופה ואומר, " אני מצטער חבר, אני אספר
לעולם כפי שביקשת; אבל אני גם חייב לקחת את הדרגה שלך," וכך
רוב פותח את הסיכה של דרגת הסגן של גרג ושם אותה על עצמו, עם
הדם שמטפטף באיטיות מכאיבה ממנה. ברנמן מרים את גופתו של גרג,
הדם צורב דרך שרווליו. הוא ניגש איתה לגאוו ומושיט אותה לו,
"זהו הסגן קליפ'יי; הוא המשימה שלך עכשיו. לי יש מלחמה לנצח בה
ומחלקה לאמן". ועם זה, הסגן הטרי מתרחק מהגנרל גאוו, שמחזיק
בידיו את גופתו חסרת החיים של הסגן (לשעבר) קליפ'יי.

בוקרו של ה25 לחודש אוקטובר. כולם מתעוררים לאימונים מחודשים
עם ההרגשה שהקרב יתחיל בקרוב על ידי שני הצדדים. הגרמנים רק
הגנו על שטחם ולא ניסו לפרוץ, מפני שמאחוריי הקווים שעליהם הם
הגנו בתוקף, עמד בסיס הצוללות הגרמני, שסיפק חיילים, הפצצות
ומעקב כמעט על כל מדינה שהשתתפה בקרב. כך שלמעשה אם האומות
המאוחדות יוכלו לפרוץ, המלחמה תסתיים כי כל הכוח המלחמתי של
הגרמנים יתנקז ויביא אותם לברכיהם. הקנדים עמדו בפני גנרל חדש,
סר ארתור קארי. והצרפתים עדיין שררו באי-סדר בעקבות המרד.
הממשלה הבריטית תחת הוד מלכותו, ג'ורג' החמישי, איבדה אמונה
בניצחון עם כל יום שעבר.

היום הואץ והוקדש בשלמותו להעברת חיילים חדשים לאזור. היה ברור
שהקרבות יחלו מחדש ביום שלמחרת, וכך זה קרה. בבוקר של ה26
לאוקטובר התחיל הקרב השני על אדמת  העיר הקטנה של פשנדייל. אבל
מוקדם יותר, ב25, רוברט ברנמן לקח קצת זמן מיומו כדי לכתוב את
היומן שלו.

"יומן יקר, ה25 לאוקטובר.

האימון חודש היום;  האימפריות מתכוננות לקרב. רק היום 13 אלף
חיילים הובאו לזירת הקרב. מחר אנחנו נלחמים.  מאז שכתבתי בפעם
האחרונה דברים השתנו; קודמתי לדרגת סגן. חבר ועמית לקרב בעל
אותה דרגה מת לידי בקרב. אני והגנרל גאוו נלחמנו,  גם הוא לא
רע בזה. קודמתי רק אחרי שנתתי לו אגרוף באף. גורם לך לתהות איך
הצבא באמת עובד. בכל מקרה, מחר 20 אלף אנשים יצעדו דרך שערי
הגיהינום ללא חרטות. אני יכול רק לקוות שננצח.

נ.ב: האוכל מסריח, לא מאכילים אותנו מספיק ואנחנו מעוצבנים.
או, וגם קייטי החזירה לי מכתב. מוזר איך שהדואר הצבאי הוא הדבר
היחידי שבאמת עובד פה".

ברנמן ממשיך והופך את הדף בפנקס הקטן שלו ומשאיר אותו חלק. אז
הוא עוזב את הפנקס ופותח מעטפה חתומה עם חותמת צבאית עליה.
בפנים נמצא מכתבה של קייטי לרוברט:

"רוברט היקר,

לא עבר כל כך הרבה זמן מאז שנאלצנו להיפרד וכבר אני מחכה לך
בקוצר רוח. עם זאת, העיר נעשתה שוממה עם כל הגברים שנשלחו לקרב
ורק הנשים והטף בעיר. אני לא יודעת אם מישהו מהם יחזור, אני רק
מקווה שאתה כן.

אני אשאר נאמנה ואחכה לך ללא היסוס. רק תכתוב לי כדי שאדע
שהכול בסדר וכדי שאוכל להרחיק מחזרים; המעטים שסבורים שאתה לא
תחזור. אני יודעת שכשתחזור אתה כבר תראה להם, אבל עד אז מכתב
יהיה לעזר נכבד.

קייטי אוונס".

רוברט מסיים את המכתב עם הידע שעליו לחזור בקרוב. הוא ייגש
לגנרל גאוו אחרי הקרב ויבקש ממנו להישלח הביתה לעבודה משרדית.
הוא לא יכול לסכן את עצמו עם עוד קרבות מפני שעכשיו זה לא רק
עתידו שלו שיהיה בסכנה.

ברנמן חוזר לפנקס ומתחיל לכתוב שוב עם העט הקטן והשרוט.

"קייטי היקרה,

מחר אנחנו ניגש לקרב עוד פעם אחת ואחרונה, אני עלול להיפצע
ואולי למות אפילו, אבל הבטיחי לי שתחכי לפחות חודש לפני שתאבדי
תקווה מחזרתי. פגשתי חבר נהדר מאז מכתבי האחרון, איבדתי אותו
ביום שלמחרת למלחמה. קיבלתי את הדרגה שלו, סגן. אני יודע שזה
יועיל לשנינו במובן הכספי, אחרי הקרב אני אבקש להישלח הביתה
לעבודה משרדית כדי שנוכל להיות ביחד שוב. אבל עכשיו עתידינו
יותר בטוח מאי פעם. אם אחזור בדרגת סגן ובעבודה שקטה; כלכלית,
נחיה היטב ו...טוב, אמשיך עם הקלישאה, "באושר ובעושר".

אני אחזור גם אם אצטרך להרוג כל חייל גרמני בעצמי. רק חכי לי
קצת יותר. מלחמות לא נגמרות תוך כמה ימים, לצערי.

עם אהבה, רוברט ברנמן.

רוב לבסוף מניח את הפנקס שלו. שוב הוא שם את הפתק הקטן במעטפה
חתומה שאותה הוא שם מתחת לכרית. עוד פעם אחת הוא נרדם לפני
היום הגדול. נשקו לידו והמדים שלו נקיים ומוכנים

בוקרו של ה26 לאוקטובר.

עשרים אלף נפשות צועדות כאחת, מתגנבות מעבר לגבעה, וזה מתחיל.
הגרמנים מוכנים וההגנות שלהם שוחזרו. זו הייתה הדיוויזיה
השלישית והרביעית שהונהגה על ידי סר ארתור קארי שהתחילה את
הקרב. חיילים אלו לא היו מהסוג שרק הניחו ידיהם על נשק
לאחרונה, אלה היום חיילים מנוסים שכבר הרגו בעבר ויהרגו שוב.
חיילים שכבר נלחמו בשטחה ההפכפך של וויפרס וידעו את סכנותיה.
הם היו אמיצים ונלחמו באופן נועז. הבריטים לא היו בדיוק מוכנים
באותו יום והקנדים במספריהם הרבים, נחשבו למספיק כדי לכבוש את
השטח ללא אבידות מיותרות; הם טעו. באותו היום מתו 12 אלף
מהעשרים שבאו לקרב, והכול תמורת כמה מאות מטרים של שטח.

הסגן ברנמן בבסיס מתכנן את ההתקפה בריטית שמועדה בעוד ארבעה
ימים. הבסיס מלא בצחנת המוות וטוראי מסוים אץ מהמטבח.

הטוראי הזה הוא קנת' מק'אליסטר, מהגר בריטי שנגרר למלחמה אחרי
שעבר לבריטניה מאירלנד. ברנמן רואה אותו במקרה ועוצר אותו.

" מה זה מתחת למעיל שלך, טוראי?" הסגן חוקר. רוברט קורע לרווחה
את המעיל של הטוראי ושני כיכרות לחם נופלות ממנו אל האדמה.
ברנמן בוהה על המצב עם מבט נדהם. "אתה גונב לחם, כשיש חיילים
שנלחמו כל היום ולא נחו כל הלילה וגוועים ברעב, והצבא לא יכול
לתת להם יותר מהמנה שלהם כי התקציב לא ירשה זאת, ואתה גונב לחם
שיאכיל 6 אנשים לבדך? ממזר חמדן! אתה לא חושב שכולנו רעבים פה?
אבל אף אחד; לא גנרל, לא קצין ולא חייל, יכול לקבל יותר מהמנה
שלו. אני חושב שהגיע הזמן שנכיר אותך למציאות הקשה. בוא לכאן".
ברנמן תופס את קנת' בזרועו ומוביל אותו לריבוע עץ מלא בערך
בגודל של טנק. כלא צבאי מאולתר. קוביית עץ נבנתה מתחת לאדמה
עם דלת מנעול פשוטה. בפנים יש מספר קורות עץ בתור רצפה וקורה
נוספת כחצי מטר מעל הרצפה, ממוסמרת לקיר בתור ספסל. קנת' נזרק
פנימה וברנמן אומר, "3 ימים, שתיים בלי אוכל ואחד עם, אפילו עם
תוספת, כדי שביום הרביעי, תלחם בשורה הראשונה בקרב, כמו כולם.
הפעם החיים שלך יהיו בסכנה.

קנת' לא מקבל הזדמנות לדבר כשרוברט עוזב ונועל את הדלת
העליונה. זמן קצר לאחר מכן מתחיל לרדת גשם והטיפות נופלות דרך
הבנייה הרעועה ומתאספות על רצפת העץ. מקאליסטר תוהה בפינה בזמן
שיושב על קורת העץ שמשמשת בתור ספסל. הוא תוהה על מה שכנע אותו
לגנוב. הוא עובר לפלאשבאק של עצמו עומד באחוריי המטבח, הקולונל
ג'יימס קטל תופס אותו בעורפו.

"עכשיו אתה תכנס לשם ותביא לי כמה חתיכות לחם או שאתה תעמוד
בראש המחלקה הבאה בקרב, ללא נשק! אתה לא מבין, כולנו רעבים פה,
גם קצינים, אני צריך אוכל. איך הם מצפים ממני לעשות את העבודה
שלי כשאני מת מרעב באיטיות. תביא לי שני כיכרות לחם או שאני
אדאג שמשפחתך לא תראה עוד יום נוסף על פני האדמה. אתה מבין?
עכשיו לך!" אלוף המשנה לוחש באוזנו של הטוראי שלא רוצה לגנוב,
אך חייב; כדי לשמור על המשפחה שלו ועל עצמו.

בזמן המולת גנבת הלחם מהמטבח, הגרמנים תקפו. וכיוון שהצרפתים
שהו במרד וסירבו להלחם, נשארו רק הבריטים והקנדים להלחם,
ובהשוואה לחצי מיליון החיילים הגרמנים שמעבר לקווים, זה לא היה
מספיק. אפילו לא קרוב. הגשם היה תמידי וללא הפסק והפך את הקרב
ליותר קשה. גשמי הקיץ כיסו את כל האזור ואף טנק לא עבר במקום.
הכוחות הגרמניים החלו להשתמש בגז חרדל, הגז תקף את חלק מהגוף
שהוא בא איתו במגע וגרם לגירוד עמוק וליבלות גדולות ומכאיבות.
פגע בעיניים ובריאות, וגרם להרבה כאב ככלל. מעט מאוד חיילים
שנפגעו ממנו ישרדו אותו אז. עכשיו הם לא משתמשים בו אבל יש להם
אותו. הם שומרים את הגז לתקיפת הבריטים, והבריטים תקפו, ב26
לאוקטובר, 1917, שתיים עשרה אלף חיילים מתו למען ההישג של כמה
דונמים בודדים בשדה הקרב.

היום הבא, בוקר יום שבת, היה רק המשך נטול שינה של היום הקודם.
קצינים רצו מסביב  וניסו לארגן את ההתקפה הבאה ולעשות כך
בחוכמה. למרות העובדה שמסכות גז היו זמינות והומצאו רק
לאחרונה, הן היו לא שימושיות לגז החרדל של הגרמנים שפשוט תקף
את הגוף מיידית. הכוחות הבריטיים מעבירים את חייליהם לגבול
בלגיה, ואילו הגרמנים נלחמו במספר חזיתות בו זמנית ועדיין
החזיקו מעמד. ב28 לחודש מספר חיילים החליטו לבקר בכפר הקטן של
וויפרס ששכן צמוד לאזור הקרב. בין החיילים היו: סמל ראשון
וויליאם ביילי, סמל מיכאל סיקורסקי ורס"ב (רב-סמל בכיר) בארי
מקגינטי. הם רואים את העיר בהריסות, אנשים מתחבאים בשאריות
בתיהם מפני החיילים; החלונות מרוסקים. חנויות נשדדו ונותרו
ריקות. אף אחד לא מעז לצאת מחוץ לביתו המוגן למחצה.  הילדים
בוכים וזועקים לשעשוע בתוך הבתים. הזאטוטים לא מודעים שהם
שרויים באותה הסכנה בפנים כמו בחוץ אם הגרמנים יחליטו שפקעה
סבלנותם והגיע השעה לתקוף. הם רואים את הדמעות ששוקעות מעיניהם
המתחננות, משקפות בטיפות את הכאב שהם חווים. זה משקף את הכאב
והפחד. זה הראה את הטירוף והייאוש שמלחמה ליד ביתך גורמת לך
לעבור. נשים צעירות צורחות עם ילדיהן, ישישים חולים. אף אחד
בריא לא נותר. זהו באמת מה שהחיילים שמעו; 'מלחמת עולם'.

בנקודה זו הם יודעים מה עליהם לעשות, הם לא יכולים להמשיך
וללכת.
"לעזאזל עם זה; איך הם מצפים ממני להלחם כשאני יודע שזה שגויי
מוסרית? אני לא מכונת ברזל, אלא אדם, דם ובשר זורם בעורקיי.
איך אני יכול להרוג את כל האנשים האלו, הבעלים של הנשים האלו,
הבנים והנכדים של הזקנים. איך אני אמור לעשות אז זה עכשיו?
להרוג אנשים שעושים רק מה שאנחנו עושים, את מה שמדינתם ציוותה
עליהם. נלחמים כיוון שהממשלה מצווה עלינו כך? להשאיר מאחורינו
שובל של דם שיוביל לכפר הקטן הזה? נשים וילדים בוכים שלעולם לא
יראו את אותו האדם שוב? למה נהפכנו? שיקולל שמה של החירות,
מכונת מלחמה שכמותה אין. מביאה אנשים לטבח כמו צאן". ביילי
מוציא את המילים ברטינה מפורשת. סיקורסקי קוטע את קו מחשבתו,
"הם כולם חסרי תועלת; הם נועדו למות וידעו למה הם נכנסו כאשר
הסכימו להלחם". הסמל  לא מרגיש כל חרטה לגבי הדמעות הזורמות של
המשפחות סביבו; זה לא משנה כל עוד העבודה נעשתה בשלמותה.
האחרון להגיב היה הרס"ב, "כן, הם כנראה מתו וכך גם אנו. אבל מה
שחשוב לזכור, לזכור את הזמנים הטובים שראינו, את חברינו
והמשפחות שלנו, האהבה והתשוקה. זה למה אני כאן. בואו נחזור,
ראינו מספיק ויש עבודה לעשות".

מאחוריהם החלו מחיאות כפיים איטיות ומטבען, ציניות. החיילים
הסתובבו, מאחוריהם עמד הסגן רוברט ברנמן עם חיוך קטן על פניו.
הוא ממשיך ומרצה נאום מעורר השראה קצר, "אנחנו כאן להגן. לא
על הממשלה, אבל על אלו שאכפת לנו מהם והותרנו מאחור. כולם בבית
סומכים עלינו שננצח במלחמה הארורה הזו. אם אני יודע שמשפחתי
ואהוביי בסדר, אז לא תהיה לי בעיה להקריב את נשמתי. עכשיו בואו
נחזור. עדיין," וברנמן מפנה את מבטו למקגינטי, "יש לנו עבודה
לעשות". ועם זאת הקבוצה חוזרת למחנה ומתכוננת לקרב הבא. ברנמן
פונה לכלא הצבאי כדי להאכיל את קנת' כשהוא שומע אותו ממלמל את
הסיפור בינו לבין הקולונל, לעצמו. ברנמן פותח את הדלת ושם את
האוכל על הספסל ליד מקאליסטר ואומר, "אני יודע שאתה דובר אמת
כי לא היה לך מושג שאני בא. אתה חופשי. לך תאכל, ואני אגש
לקולונל ואדבר איתו. אתה עדיין נלחם מחר. זוז".

רוברט מרגיש את החרטה, הוא ניצל את דרגתו כדי לכלוא אדם שלא
אשם בפשעו. עכשיו עליו לכפר על מעשיו אם נפשו תדע שקט שוב.

קנת' נלהב, הוא רואה את השמחה שבלהיות מזוכה מאשמה. הוא לוחש,
"תודה" ונעלם מחוץ לקורות העץ הבנויות יחד עם צלחת האוכל שלו.
ברנמן עוזב והולך למצוא את קטל, אחרי חיפוש קצר הוא מוצא את
הקולונל וניגש אליו

"קולונל, אכפת לך אם אני אשאל אותך כמה שאלות על יום לפני
שלשום, כיכר לחם ואיום?" ברנמן מעלה את הנושא ללא היסוס.

"מה? למה אתה מתכוון, סגן? אני לא ממש מבין מה זה שאתה שואל
אותי פה. באיזו תדירות אני מאיים על מישהו?" ג'יימס עונה עם
נימה חרדה במעט

"לא ציינתי שאתה הוא המאיים. אני רק התכוונתי לאיום באופן
כללי, אבל עכשיו שאתה מעלה את הנושא...שמעת אי פעם על הטוראי
קנת' מקאליסטר?" רוברט אומר בחדות עין וללא מצמוץ מיותר

"או טוב נו, אני עשיתי את זה. איפה אתה חושב שאתה נמצא,
לוס-אנג'לס? פשוט תשמור על זה בינינו טוב? זה לא כאילו עשיתי
משהו נורא לחלוטין". קטל נכנע במהרה. רוברט מחווה עם ראשו
להסכמה ועזב את המקום. ברנמן אחר כך מדווח לגנרל וקטל ננעל
בכלא הצבאי ומודח מאל"מ לסגן משנה, דרגה אחת מתחת לגיבורינו.

בסוף יום ארוך נוסף, רוברט חוזר למיטתו ומגלה שמכתבו נענה. הוא
ממהר לפתוח אותו. המכתב הכיל איחולי שמחה על הדרגה החדשה שהוא
הרוויח ותיאורים כלליים על החיים הרחק מן המלחמה. ברנמן מחזיר
מכתב לקייטי עם האזכורים הרגילים לגבי אוכל ומעונות. הוא גם
מציין שביום שלמחרת המחלקה שלו תלחם ואולי יעבור זמן מה עד
שמכתב נוסף יגיע ממנו. בסוף הוא כותב ביומנו והולך לישון.

שחרו של ה30 לחודש, הבריטים מזנקים בהתקפה לכבוש את השטח האבוד
ולתפוס בידיהם את הכפר. הם מתמודדים עם אש גרמנית בדרכם פנימה.
בשוחה אחת נמצא ברנמן, ולצידו נגרר סיקורסקי. הגשם הוא ללא סוף
ברור באופק, כמו דלי מים ללא תחתית. סיקורסקי פותח בשיחה בזמן
שהשתיים מקשיבים לזמזומי האש סביבם. מיכאל מתחיל לדבר,
"אז...אתה חושב שכל העניין עם המלחמה זה סתם עוד בדיחה של
אלוהים? אני חושב כך"...

"אלוהים? אל תתחיל איתי ועל אלוהים". ברנמן עונה בחוסר רצון.

"אהה, אני מבין, אתה אחד מה-'לא-מאמינים האלו'". הסמל מחייך.

"לא מאמין? אתה קורא לאדם ששרד חלק מהבעיטות הכי קשות שהחיים
יכולים לבעוט בו; לא מאמין? אתה קורא לאדם שסבל את הדברים הכי
נוראיים על פני אדמה, לא מאמין? או, אני מאמין. ואני שונא אותו
עד מוות". רוברט אומר עם נימת כעס עולה. אז אחד מהרימונים
הבודדים שהיו לגרמנים מוטח רק כמה מטרים מהשוחה של ברנמן.
רוברט מזנק במהרה ותופס מחסה מאחורי סלע רק כמה מטרים ספורים
מהרימון. הנשק מתפוצץ וסיקורסקי בהלם, הוא לא יכול לזוז.
הרימון פוגע בו ישירות, מנקב את עינו ורוב גופו בעת ובעונה
אחת. הוא צונח במימיו חסר תנועה. ברנמן נפגע ברגלו ומיילל
מכאב. רוברט צועק לחובש ומתיישב כשכדור גרמני פוגע באבן קטנה
ומפצל אותה לשתיים, כשאחד הרסיסים הקהים פוגע במצחו של רוברט
מעלף אותו. ראשו נחבט באדמה הרכה.

ה12 לנובמבר. ברנמן מתעורר בדממה של בית חולים  מאולתר צבאי.
הוא לא זוכר את אשר שקרה ומנסה לקום וכמובן צווח בכאבים. אדם
בחלוק לבן ותג צבאי ניגש אליו.

"תירגע שם חייל, אני הרופא שלך. סבלת מפגיעה. למה שלא תנוח קצת
עכשיו. שמי הוא ברנט הוליסטר. אתה רק תישאר שם, ירו בך ברגל
והיינו צריכים לנתח. אתה תהיה בסדר בקרוב אם לא תאמץ את הרגל
יותר מדי. גם יש לך חבלה על הראש מאבן, שעילפה אותך עד עכשיו
אבל גם זה בסדר, אין זעזוע. אתה תהיה על ספינה הביתה מאוחר
יותר היום. בינתיים אתה יכול להסתובב קצת עם הקביים ולבחון את
השטח. אומר הרופא באדיבות.

"לא עכשיו דוק, הגרמנים כנראה מתקרבים, אני צריך לחזור לקרב".

"סגן, הקרב נגמר. פשנדייל שלנו. בטח, בנטל של כחצי מיליון איש,
אבל היא שלנו. הקרבות נגמרו לפני שישה ימים. היית עדיין מעולף.
עכשיו אנחנו רק פה כדי לאסוף את הגופות. רק תירגע כבר, תהיה
בבית בעוד כמה ימים". הרופא אומר בנימה קצת מתנשאת.

"זה נגמר? זה באמת נגמר..." ברנמן לבסוף מוציא את המילים
מפיו.

ה16 לנובמבר, דרך רחובותיה של לונדון, אדם אחד עם זוג קביים
בידיו, נמצא בבית סוף כל סוף. אבל הקרב שלו עוד לא נגמר.

"זה עוד לא נגמר, יש עדיין דבר אחד שאני חייב לעשות. אני חייב,
חייב לספר לעולם על פשנדייל"...

אחרית דבר:

רוברט שב הביתה, ואחרי שביקר את קייטי וחשף אקדחו בפני כל מחזר
אפשרי, הלך לתקשורת והציע להם מבט נוקב וחד על המלחמה. שנה
מאוחר יותר הוא פרסם ספר תחת השם, "מתתי בגהנום, קראו לו
פשנדייל". מאז הוא עובד לסירוגין בין העבודה המשרדית שלו בבסיס
הצבאי בלונדון, לבין כתיבת נובלות מלחמה קשות. הוא מת בגיל
שיבה בנסיבות טבעיות. שום אזכור צבאי לקרב בינו לבין גאוו
מעולם לא נמצא, רק קידום חשוד של כ5 דרגות. וכך, מגיע לסיום
אותו הגהנום, שבו מתו חצי מיליון איש, שידוע תחת שם ידוע לשמצה
אחד: פשנדייל.

הערת המחבר: - סיפור זה הוא תרגום של סיפור קודם שפרסמתי
"Paschendale". שמוצג גם פה. תרגום פרי עטי.
זה סיפורו של רוברט ברנמן, שהיה סמל בצבא האימפריה הבריטית, לא
מזמן קידמו אותו לדרגת סמל ושלחו לאותו לבלגיה להלחם במלחמה
שכלל לא שלו. המצב הנואש במלחמה הגדולה...