המקום: מושב יתד אי שם בקצה מדינת ישראל
תאריך: פיינל פור 2007

ככה התכנסו לנו בבית משפחה במושב המקביל למכינתו האהובה:
מכביסט ממעלה אדומים, שחקן נוער בעברו מר"ג ואנוכי אדום בנשמתי
לראות את משחק הגמר. משמר ולומדים כל הלילה אבל מה זה משנה. רק
שישמרו לי קצת אוכל שמה במטבח.

במשך 38:57.8 דקות. אופוריה. האדומים שולטים ביציעים, הפועל
שולטת במגרש. אבל אסור לחשוב על זה. לא לחשוב על זה, זה לא
קורה. ניצחנו אותם על המגרש והנה אולי אולי זה קורה על הפרקט.
הפועל ירושלים אלופת המדינה לשנת 2007?

החבר מר"ג עזב באמצע להתחייבויות קודמות וקיבל עדכון כל חצי
דקה בערך. המכביסט התייאש, בעל הבית שאל אם נרצה לשתות משהו,
קולה, ערק משהו.

ואני? לא חשבתי על זה. לא על המשחק ולא על האוהדים המדהימים
ולא על שום דבר שקשור לזה.
חשבתי על שטריגלר ז"ל חבר שלי שהתנדב בעמותת זכרון מנחם שהביאה
ילדים חולי סרטן סופניים למלחה. כמה אושר הוא הביא לילדים דרך
הפועל. דני חייב להביא לבית שלו את צלחת. גם להירשנזונים גם
לזאנה לכולם. יקח לו שבוע להסתובב איתו בכל הבתים האלו. ואולי
שיעבור אצל כל אוהד? למה אכלנו חרא יותר מעשר שנים? יאללה פרגן
דני, אתה יודע ת'כתובת.

חשבתי על ההיא, החיילת הזאת המכביסטית, איך נגמר הקשר ביננו
שלא ממש היה אבל יאללה אני מציף אותה חצי שעה אחרי במבול
אסמסים. אני בא לבסיס שלה עם עיתון של אתו יום. הכל בחיבה.

חשבתי על כל מכביסט שאכל אותי על הפועל. בעצם על כל אוהד שחטף
הערה כזאת או אחרת ממכביסט. שעתנו היפה ביותר.

חשבתי על כל הקבוצות, עדי 1996, פפי ואייץ של 1999, 2001 על
בילי ונוריס, קני ודריק שפר וקוזי של 2004. מה שלא עשתה האהבה
שלנו הולכת לעשות הקבוצה מכספו המזוהם של גיידמק.

חשבתי שהנה אני עוזב את הפועל, הרי ראיתי הכל כבר אז למה נותר
לי להישאר? המשימה הושלמה למעשה עוד שתי שניות.

ואז בא ארנולד... הלם... שוק... ("תגיד" שאלתי את בעל הבית,
"ערק עוד יש?")

אני יושב על גג האשקובית שלי (וסופג הערה שלא להתאבד מחצי
מחזור בערך) במשך 20 דקות של ניסיון להבין מה הולך פה, מזדמזם
לי שיר קטן של אביתר בנאי "כלום לא עצוב הכל כרגיל, כלום לא
קורה פה, כלום לא קורה פה"

בעצם, נהייתי אדיש לזה. הכל כרגיל ושום דבר לא השתנה. יש משמר
הערב. מקווה שלא גמרו ת'עוגה.

להתראות בשנה הבאה