בעלות השחר אני קמה, ולא בגלל שרציתי... התעוררתי כי נחנקתי
מהמקום.
בבוקר אני מושכת את עצמי מהמיטה, רטובה מזעה ואין לזה סיבה.
בעוד אני מתקרבת אל אלו שאיתי, שאיתם אני חולקת את יומי, אני
חושבת-כמה שאני לא רוצה לראות אותם, לא כי אני לא סובלת אותם,
כי אני לא רוצה להתמודד איתם, ולשמוע לפעמים כמה קשה להם.
אני לא רוצה להיות לבד, אבל אני לא רוצה את חברתם שלהם. הם
במצב קשה יותר ממני, הם סובלים הרבה יותר ממני, הם אוהבים את
המחלה שלהם הרבה יותר ממני.
לפעמים אני מרגישה כאילו אני מתחילה לחשוב מחשבות מסוימות בגלל
שאני מבלה את היום כולו איתם. לפעמים אני גם מרגישה כ"כ מנותקת
מהם, כ"כ רחוקה מהם, כאילו אני לא אחת מהם, למרות שאני
כאן...איתם. אולי זו איזושהיא היתנשאות כלשהי, שאני חושבת שאני
לא צריכה להיות איתם, לשמוע אותם, להרגיש את מה שהם מרגישים.
ואולי זו איזושהיא מגננה, קשה לי להתמודד עם הבעיות שלי,
ולשמוע את כל הבעיות של האחרים, שגורמים לי לחשוב שהבעיות שלי
הם כלום לאומת שלהם, שמה שאני חושבת שרע וטראומתי לי, הוא
למעשה כ"כ שטותי.
גם אם אני אומרת לעצמי שכל מה שעבר עליהם, הוא שלהם, וכל מה
שעבר ועובר עלי הוא שלי ואין כל סיבה להשוות בינינו, אני עדיין
מוצאת את עצמי משווה. למה אנשים צריכים להשוות את עצמם לאחרים
כדי לקבל אישור ולגיטימציה לגבי החיים שלהם?. זה לא פייר שאני
צריכה להרגיש רע שאני נמצאת במקום שלכולם רע, והחיים של כולם
היו רעים, והחיים שלי לעומתם היו קלים ויפים.
אולי אני תופסת מקום של מישהו אחר?
אולי אני בכלל לא צריכה להיות כאן כי אולי זה לא מגיע לי, המצב
שלי עוד סביר והפיך, המצב שלהם רחוק משלי.
אני יכולה לשנות את עצמי אם אני רוצה, הם לא יכולים... ושוב
אני עושה את ההשוואה. מעניין מה זה לא להשוות...
להיות בלי לראות את החיים של האחרים. להתחשב בהם ולהיות איתם,
אבל לא לנסות לראות את החיים שלנו מול החיים שלהם. אחרי הכל
אנחנו זה אנחנו והם זה הם.
יש אנשים כאלה שלא משווים את עצמם לאחרים? אם יש אני מקווה
שאני אהיה אחת מהם.