אני מסתכל על הילדים שבפארק
דרך קרני שמש שקופות,
אלעד מסתובב עם המצלמה משתדל לתפוס
תמונות טובות של הבית של סבתא-רבה,
זה שמתבלט עם הידית שצבועה מסביב בכחול
של הגדר ושל הקיר הרחוק
בסמטה של הבתים הצפופים שנשקפת לפארק.

ברגע אחד של פאוזה דרמטית,
בין האפיזודות בסיפור המתמשך
של הסגה האחרונה של חיי,
ועוד לפני שהגענו אפילו לחלק שלך.
ברגע אחד אני עומד על הדשא בעולם הזה
ומסתכל בעיניים פקוחות וצלולות.

והדבר שאני רואה הוא הידיעה הראשונית,
הידיעה שאני בוחר מבין כל הדברים
את מה שאני זקוק לו ביותר,
וברגע הזה אני יכול לראות את היופי שלך
ואת אי-השקט שהבאת לי
בכל חוסר הביטחון שלך
לגבינו.
ואני יודע שגם אחרייך אעמוד.