אני פורשת את המבול
הנקבץ לטיפות.
הגוף פורם פתילי כאב
אבל הגעגוע שלי מתעקש לקמר גב
נטוע ברחוב תחת אלומת פנס
סומר ומשחיר.

אז
כנפתי ידיים לצדדים
דגדוג בוער בעור,
צורב כתובות אש לקצות ציפורנים,
כובש את בית החזה,
נהרה בי להתפוצץ.
עכשיו
צנוף
כנקודת חן המסמנת היכן זרחה בה שמש.

אני אכתוב רטובה.
ספוגת פנים.
ללא בוטוקס פרספקטיבה
חלל משמין - מרזה כפי גודלה שיסופר
מתעתע.

אמרת לי פעם -
הייתי מאוהב בך טרם נפגשנו ומאוהב
עד עצם
(כל המשחק המתחכם שלי בשפה לא יתאר את זה מדויק יותר)
לי יש מילים אלאסטיות
ודימויי עכוז להתבלבל בהם
לך לב גדול, פשוט
ועיניים שיש בהם מאה גוונים של שחור,
לפחות.