עננים שחשבתי ששכחתי,
עוטפים את מוחי,
מלטפים אותי,
עוד רגע ואני לא פה,
אט אט ירימו אותי,
רק קצוות אצבעותיי עוד על האדמה,
לשנייה אחת של מגע,
משוועות לתחושת החיבור,
הביטחון,
והנה,
גם הן, כבר לא פה,
מצטרפות לגופי המרחף,
טובלות בחלקיקי אור זנבו.
כל הצבעים שוטפים אותי,
כל התחושות נוגסות בי,
הכול גדול, חזק, חד,
ורגוע,
הכול רגוע,
צפה לי על העננים,
אדונית לגורלם,
רק אני מבינה אותם,
מרחפים לנו בין התחושות,
בוחרים איך לחיות,
תחושה מוכרת כובשת אותי,
עולה ממעמקי גופי
דורשת,
מבקשת,
מתחננת,
ואני? שמחה להיענות לפקודתה,
שמחה להשביע את רעבונה,
רעבוני,
והצורך הוא חד יותר, כעת,
כואב כמעט,
מפתה,
ואני נופלת,
שוחה,
עפה,
הכול שחור, לבן , צהוב,
ברקים קורעים את שמיי,
זרמים עוברים בוורידיי,
מתקשה להפריד מציאות מדימיון,
מכאב,
מעונג.

צפה, השינה הפילה אותי.