אז הלכתי אליו, לפסיכולוג המלומד שלה.
מה זה כבר יכול להזיק?
אז לעזור הוא לא יעזור לי, זה ברור. מה אכפת לי ללכת אליו?
בכל מצב היא זאת שמשלמת.

כשנכנסתי לקליניקה המצוחצחת שלו, עלה בי גל של בחילה.
וכשנכנסתי לחדר הפנימי, זה שיושבים בו בזמן הטיפול, הוא התחיל
לדבר איתי בעברית המצוחצחת שלו, ובכלל חשבתי שאני עומדת
להקיא.
ישבתי והקשבתי לשטויות שלו. הצלחתי לקלוט מבליל המילים
המוקפדות שלו כמה משפטים מעצבנים כמו "הבנתי מאחותך שהחיים שלך
קצת הפוכים בזמן האחרון", ו- "יש איזה משהו מיוחד שרצית לשוחח
עליו?".
כן, חשבתי לדבר אולי על מצב גידולי החסה בשטחים, מה דעתך?
אידיוט.
בסוף השעה שהוקצבה קמתי ואמרתי תודה תוך כדי הליכה מהירה
החוצה.
תודה לאל שזה נגמר.
הרחוב שקידם את פני היה לח, חם ורועש. תל אביב הייתה בעיצומו
של יום נוסף שבו כולם רבים עם כולם, כולם שונאים את כולם, וכל
נהגי המוניות בעיר מנסים לדלג על הפקקים דרך פקקים נוספים.
לקחתי נשימה עמוקה מהאוויר המזוהם הזה והסתכלתי סביבי, לראות
אם היא כבר הגיעה.
בפינת הרחוב ישב פריק מתוסכל בבגדים שחורים, נשען על הגדר
ומעשן סיגריה, או אולי ג'וינט. אף מכונית לבנה לא עמדה לידו.
במרחק כמה מטרים ממנו, בצומת, איפה שהרמזורים, עמד דוס אחד,
ברסלבי כזה עם כיפה לבנה, רקד ריקוד מוזר וניסה לדחוף למכוניות
שעמדו ברמזור ספרונים. הנהגים ניערו אותו אחד אחד, פותחים את
החלון וזועפים אליו, "לא תודה", ויש כאלה שאפילו לא פתחו את
החלון.
בצד השני של הרחוב ישבו שתי בנות ליד שולחן קטן בבית הקפה הריק
שבצד ימין. המשכתי לחפש את המכונית הלבנה שלה, למרות שידעתי
שהיא לא פה.
על הגדר ישב איש אחד בערך בן 40 ועישן סיגריות בשרשרת. הוא
נראה כועס על משהו.

אני לא מאמינה שהיא עושה לי את זה.

"אז אני אומרת לך בפעם האלף ושמונה, שהוא כן ידע שיעל בוגדת
בו!"
למה היא תמיד חייבת להתווכח על כל דבר, אה?
למה אי אפשר ששיחה אחת שלנו לא תיגמר בצעקות?
אם אני לא אצפה מהחברה הכי טובה שלי להשתלט על עצמה בציבור,
ממי אני כן אצפה, מעצמי?
"הוא לא ידע! יא- אללה שלך, אני אומרת לך שהוא לא ידע!"
אלוהים יודע כמה שזה לא משנה אם אדם ידע או לא ידע שהחברה
המטומטמת שלו בוגדת בו.
הרי גם ככה הוא יסלח לה שוב, היא תצטער נורא, יהיה לה כאב ראש
כתוצאה מהצער הבלתי נתפס שלה, היא תיקח כדור, הכאב ראש יעבור,
היא תחזור לבגוד בו. הסוף.
יש אנשים שמשתנים, ויש אנשים שלא משנה מה הם יעשו, שניים אקמול
תמיד מסדרים הכל.

בחיי, אם אני אמשיך לשבת איתה כאן ולדון בשני הדבילים האלה אני
נשבעת שאני אתפוצץ.
המלצר הטמבל שנראה בן 12 ניסה להתחיל איתי כבר 5 פעמים.
וחם היום כמו גיהנום. תל אביב זה גם סוג של גיהנום.
"אז מה", היא מדליקה סיגריה, שואפת פנימה וחוזרת לזיין לי את
השכל, "את חושבת שהם שוב יחזרו?"

אני לא מאמינה לך, אני פשוט לא מאמינה לך.

כל יום אני יושב כאן.
לפעמים אני מעשן.
לפעמים אין לי מה לעשן, ואז אני יושב ומפנטז איך הייתי יכול
לעשן אם היה לי מה.
השוטרים כבר הפסיקו להציק לי, יש אנשים מעניינים ממני, אני סתם
מבזבז להם את הזמן.
בכלל, לרוב האנשים אני מבזבז את הזמן.
נראה שלכולם יש מה לעשות ואין מספיק זמן לעשות את זה.
כאילו שאם היה להם יותר זמן היו מספיקים לעשות את כל השטויות
שהם מתכננים.
אז במקום זה הם מסתובבים קצרי רוח כל היום, עצבניים, כאילו הם
מינימום שרים לענייני כלום בממשלה והשעון מתקתק.

אי אפשר להגיד שאני נהנה לשבת כאן, אבל אני גם לא ממש סובל.
אני אפילו מכיר כבר את כל המלצרים בבית קפה ממול וגם את הדוס
המטורלל שרוקד ברמזור.
פעם אחת הצעתי לו לעשן איתי, אבל הוא ענה שאלוהים לא מרשה
ושצריך לשמוח מהלב, לא מהריאות.
שאלתי אותו אם אלוהים לימד אותו שיטה או שתיים לשמוח מהלב ואם
הוא יכול ללמד אותי גם. הוא ענה שיצטרך לשאול את הרב שלו.
עיוורים כולם.

אני כבר לא מאמין בבני אדם.

דוגרי, לא בא לי ללכת.
וואלה לא יודע מה נכנס בי, לא בא לי ללכת מכאן.
הרי מה מחכה לי בבית? ברכה והילדים. הילדים וברכה.
כיף, לא?
אז דוגרי, אני מעדיף להישאר כאן.
גם ככה עוד מעט השמש תשקע והרחוב יתמלא במכוניות עם נהגים
עצבניים. הנהגים של הערב יותר עצבניים מאלה של היום.
הבית קפה פה ממול יתמלא בכל מיני פלצנים שחושבים שאספרסו זה
העתיד, וברכה שוב תתעצבן עליי שאני אף פעם לא חוזר לארוחת
ערב.
"גם לא עובד ומסתובב כל היום ברחובות וגם לא חוזר לאכול בזמן.
מה אתה מעדיף, שאני לא אבשל? זהו, ממחר לא מבשלת."
ותמיד היא מכינה ארוחת ערב גם ביום למחרת.
כל שעה אני שוקע עוד קצת. כל יום אני מתקדם סנטימטר.
ככה כל הזמן למטה למטה.
ומה לעשות? אין מה לעשות.
אין מי שיעצור אותי. ברכה לא מסוגלת.
המסכנה, עובדת 12 שעות ביום בניקיון בשלושה מקומות, אז שיהיה
לה זמן לעצור אותי?
והילדים מה עשו? מסכנים, לא אשמים.
ואלוהים?
בגלל שאני ערס אני צריך בטוח להאמין באלוהים, לא?

אני בכלל לא מאמין באלוהים.

זה לא שאני באמת יודע שיש אלוהים. זה מה שאני תמיד אומר להם,
לכל התל אביבים החילונים.
זה לא שאני יודע, אני פשוט מרגיש.
זו המהות של החסידות- תן ללב להרגיש, אחר כך תחפש היגיון.
אבל לא נראה לי שזה עוזר.
יש להם אלוהים אחרים, לתל אביבים.
הם חתמו חוזה עם עצמם, את הלב משאירים בבית, במאסר.
הם אפילו לא יודעים איזה נזק הם עושים לנשמה שלהם, ככה הרב שלי
תמיד אומר.
העיקר שיהיה לנו מה לאכול.
העיקר שחזרנו בתשובה שלמה.
מה זה משנה איך מגיע הכסף? יש מספיק כסף מהרמזורים.
מספיק למה שצריך. והרי צריך להסתפק במועט, לא?
עיניים גדולות זה לא טוב.
לתל אביבים יש עיניים גדולות ולב מכווץ.
המוח שלהם מתנפח כבר מרוב שהנשמה הלכה לאיבוד.
אבל הם לא יודעים, התל אביבים המסכנים.
אז אני עומד כאן כל יום ברמזור, מביא להם ספרונים של הרבי
נחמן, שתפתח להם קצת הנשמה.
בדרך כלל זה לא עוזר והם אפילו לא רוצים לפתוח לי את החלון,
שלא לדבר על לקרוא את מה שכתוב בספרון, אז אני רוקד קצת כדי
להפיג את השעמום וגם כי לפעמים אני מושך תשומת לב ואז הם בכל
זאת פותחים את החלון ולוקחים ספרון לפני שהרמזור מתחלף.
אז ככה אני שר להם כל יום, אפילו שאני יודע ששום דבר כבר לא
יציל את העיניים הגדולות והנשמה האבודה שלהם.
שום דבר.

"אני מאמין, אני מאמין, באמונה שלמה... בביאת המשיח אני, אני
מאמין"