מין הרגשה מוזרה כזו
של כאב פסטורלי.
מקום קסום כזה
עם השקיעה, העצים,
הנחל הקטן שזורם בשקט
אבל עדיין -
מרשרש.
רוגע של טבע
ופשטות שקשה לתאר,
אולי אפילו אי אפשר.
פינת טבע מלאכותי
שאפשר לראות אם ממש מתאמצים
את מגע יד האלוהים.
האבנים הקטנות בתוך סליהם.
על כל אבן שם.
שם של אחד שזכרונו לברכה.
שם של אחד הנופלים באסון.
שם של אחד שלא איתנו עוד.
במקום לחשוב על האסון
במקום לחשוב על השמות-
האנשים,
חושבים איך זה יכול להיות?
רק במדינה שלנו זה ככה.
מקומות מדהימים
אולי הכי יפים שיש,
מסמלים וטומנים בחובם
כל כך הרבה כאב.

חבל.

ואז ממשיכים הלאה
עוברים על עוד מספר שמות.
מנסים להתחבר
או להתנתק
איך אפשר את שניהם?
עוד סתירה פנימית
שעד עכשו אולי אתה מנסה לעכל.

יוצא מהמערה.
מהמערה שיצרו העצים הנמוכים
שנפרשו מעליך ולא נתנו לקרני השמש לעבור,
אולי רק לכמה מהם
כדי לעשות את האווירה נגה יותר,
או פסטורלית, או כואבת, או עדינה, או יפה יותר,
רק היא יודעת.
בלי ששמת לב היא כבר שקעה.
השאירה אותך בלעדיה
כדי שתוכל לחשוב על כל השאלות
עם עצמך בחושך, לבד.
חוזר למקום שממנו באת
באותה הדרך שהגעת,
ובדרך נתקל במראה עוצר נשימה
אפילו יותר מהמקום הקודם.

עיגול של דשא
מסומן על ידי שביל צר של אבנים לבנות,
מחולק לשמונה חלקים
שמסומנים על ידי שבילים צרים של אבנים לבנות,
בתוכם סלעים קטנים-אבנים גדולות
והרבה כלניות אדומות.
באמצע מזרקה שחורה,
המים זורמים חרש.
ובאור ממש אחרון
כזה של אחרי שהשמש שקעה,
אפשר לראות בתוך המזרקה
אבנים שחורות, קטנות, מלבניות.
על כל אבן שם.
שם של אחד שזכרונו לברכה.
שם של אחד הנופלים באסון.
שם של אחד שלא איתנו עוד.

חבל.

מי המזרקה ממשיכים לזרום
בתעלה צרה של אבנים לבנות
שבנו במיוחד בשבילם.
ממשיכים לזרום כמו המחשבות.
גם הן לא עוצרות,
זורמות בראשך
מצד אחד לשני,
מטלטלות אותך.

עם עצמך אתה חושב
כמה יופי יש במקום אחד.
כל כך הרבה חן, שקט, רוגע.
עם עצמך אתה חושב
כמה עצב במקום אחד.
כל כך נורא, טרגי, כואב.
עם עצמך אתה חושב
כמה אצילות במקום אחד.
כל כך הרבה אומץ, גבורה, הקרבה.
כמה הם נתנו.
כמה דוממים,
כמה שקטים,
כמה נחישות,
כמה עוצמה,
כמה כבוד,
כמה אנחנו חייבים להם.
כמה אנחנו לא נותנים להם את המגיע להם.
איך אפשר להגיד?
איך אפשר לתת להם את המגיע להם?
איך אפשר
כשמקום ההנצחה שלהם
אם היה במקום אחר,
בשביל מטרה אחרת,
היה אולי פלא עולם.
כל כך מדויק, קליל, פשוט,
זורם, נושב, מסמל,
כל כך מושלם.

אחרי שעזבת את המקום
המחשבות מתרוצצות.
איך אפשר להגיד
על מקום עם כזו משמעות
עם תחושה של כאב ואובדן,
שהוא יפה כל כך -  מדהים.

מדהים.

מדהים איך אפשר.
רק בארץ אפשר.
מוזר אולי, אבל אין דרך אחרת.
אי אפשר בדרך אחרת
להפריד כאב משמחה,
לקיחה מנתינה,
יופי מכיעור
ועצב מאושר.
אולי גם לא צריך...

אז עכשיו אני לא יודע
מה בדיוק אני מרגיש.
מין הרגשה מוזרה כזו
של כאב פסטורלי.
מוקסם מהיופי,
נדהם מהכאב.
לא יודע מה יותר
אם יש בכלל,
שניהם באותה המידה
אני חושב,
קשה לומר.

אם זה בסדר או לא?
אני לא יודע בדיוק.
אני לא יודע אם מתפקידי
לקבוע זאת.
אבל ההרגשה מוזרה,
מבלבלת,
קשה להסביר.
קשה להעביר במילים
וקשה להראות בתמונות.
אי אפשר.
אבל ככה זה בארץ.

חבל.