"אני לא אחיה במצב כזה. אני לעולם לא אתן לעצמי להתדרדר ככה."
שני המשפטים האלו ליוו את הילדות שלי ומאז נחקקו בזכרוני. בכל
פעם שחזרתי הביתה בשנות ילדותי הוא היכה בי מחדש. הבית היה חדר
אחד, ששימש כמטבח, חדר שינה וחדר שירותים לי ולשני הורי. לא
תמיד חיינו ככה. הזיכרונות המוקדמים שלי מבית ענקי מוקף בגינה
מלאת צבעים וניחוחות רק הגדילו את תחושת הניכור שלי מהבית האפל
וההורים הקרים שחייתי איתם. על הסיבה שבגללה נאלצנו לעקור את
עצמנו לתוך המציאות העגומה הזו הם מעולם לא סיפרו לי. ביליתי
מעט מאוד בבית, את זמני הייתי מבזבז ברחובות ומתקיים על ידי
גניבה של אוכל. כשמתו הורי, הייתי בערך בין חמש עשרה. בחדר
שהורישו לי איחסנתי מוצרים גנובים שאותם מכרתי בעזרת קשרים עם
כמה עבריינים ששלחו אלי קונים. לא הישלתי את עצמי, הבנתי
שמכירת מוצרים גנובים רק תחזיק אותי בחיים ולא תספק לי את
העושר, שנראה לי כמו תנאי הכרחי לחיים מאושרים. כדי להתעשר
הייתי זקוק למקור פרנסה יציב ומוחשי יותר.
יום אחד פנתה אלי ברחוב נערה צעירה ויפיפיה. השיער החום שלה
גלש מתוך כובע פליז והצעיף הציבעוני שלה כיסה רק במעט את הפנים
המקסימים ביותר שראיתי אי פעם.
"שמעתי שאפשר להשיג אצלך דברים. לאון שלח אותי אליך," היא אמרה
לי בקול מתוק.
הראיתי לה את מחסן הסחורות שלי ואחרי שיטוט בין החפצים היא
בחרה באי-פוד לבן. מכרתי לה אותו במחיר מוזל ביותר ומאז היא
הפכה לאחת מהלקוחות הקבועים שלי. היא הייתה מגיעה לדירה שלי
ונשארת שעות ארוכות. לפעמים אפילו הייתה מגיעה ולא קונה דבר,
רק מדברת איתי. כשהיא הייתה עוזבת, הייתי עוקב אחריה במבטי דרך
החלון. ברגע שבדרך מופלאה היא הייתה עוברת את מסגרת הזכוכית
ונבלעת בתוך הקיר הלבן של חדרי הייתי ממהר לרחוב וצופה בה עד
שהייתה נעלמת מעבר לפינת הרחוב.
הפכנו קרובים עד כדי כך, שלפעמים הייתי גונב בשבילה במיוחד
פריטים מעניינים שהיא הייתה מגלה בחנויות. באחת הפעמים החלטתי
שאני מוכרח להזמין אותה לצאת איתי. התכוונתי להגיד לה משהו
בזמן שענדתי לה שרשרת שסחבתי בקלות מדוכן רחוב, אבל לא היה לי
האומץ הדרוש כדי לדבר.
"אז אני אראה אותך מחר," בירכנו אחד את השני לשלום. תחושת
אכזבה הציפה אותי. רצתי החוצה והבטתי במהירות לכל הכיוונים,
כשראיתי שהרחוב ריק נשאב ממני כהרף עין כל הביטחון שבניתי אחרי
שעות של ויכוחים עם עצמי מול המראה וכבר חשבתי שהוא לעולם לא
יחזור אלי. אבל אז ראיתי אותה פונה מעבר לאחד הבניינים, רדפתי
אחריה וקראתי לה:
"מייגן, חכי לי,"
היא נעצרה והסתובבה אלי. החיוך הרחב שלה הסיר את הספקות מליבי
באשר לרגשות שלה ובכל זאת, החששות שלי נשארו מוצקים כמו בטון.
היא חיכתה בסבלנות כשציפיה ניבטת מעיניה.
"מייגן אני אוהב אותך", המילים החליקו ברכות מבין שפתיי.
"גם אני אוהבת אותך", היא אמרה והתקרבה אלי עד שהאפים שלנו
כמעט התנגשו.
אני רק השלמתי את המילימטר הנותר עד לשפתיים שלה. ברגע
שהתנשקנו נעלם הצורך לכסף שתמיד ריחף מעלי, מייגן הייתה הדבר
היחיד בעולם שהייתי זקוק לו. כשנפרדנו הייתי מטורף משמחה
ורקדתי ברחוב בלי לשים לב לאן אני הולך. נתקלתי במשהו נוקשה
ונזרקתי לאחור אל השלג הקפוא. על המדרכה מולי, המום מחוסר
הזהירות שלי שכב בחור צעיר, מעט מבוגר ממני. הוא התרומם מעלי
וצעק, "תסתכל לאן שאתה הולך חתיכת מטורף!"
הפנים שלו היו קשים וקפואים ובתוכם זיהיתי קנאה רבה שמנסה
להתפרץ החוצה. בשנייה הזו עלה לי הרעיון הראשון בדרך החוצה
מהבוץ הכלכלי שהייתי שקוע בו...
האיש יישר את מעילו וניקה אותו משלג ואז המשיך לנזוף בי, "אל
תסתכל עלי ככה, חתיכת מפגר, תמחק את החיוך המטופש הזה מהפנים
שלך!"
"אני מאוהב." אמרתי לו בפשטות.
"זו בעיה שלך," הוא גער בי, מנסה להסתיר את הקנאה שאכלה אותו
מבפנים.
"היית רוצה לקנות מהאהבה שלי?"
ההצעה שלי הממה אותו. הוא בחן אותי מנסה להבין אם אני רציני,
"היית מוכן לוותר על רגש? על דבר כל כך פרטי ואישי?"
"זה לא יהיה זול כמובן, אבל אם תשלם לי מספיק אני לא רואה סיבה
שלא. הרגשות שלי הן הרכוש שלי. אני יכול לסחור בהם כמו בכל חפץ
ששייך לי."
הוא הרהר מעט, ובסוף הערב שכבתי לישון בלי לחשוב ולו מחשבה אחת
על מייגן.

למחרת מייגן הגיע לראות אותי ועזבה בדמעות. לא הקדשתי לכך שום
מחשבה מכיוון שהייתי עסוק בפתיחת העסק שלי לממכר רגשות. סילקתי
את כל החפצים הגנובים מהמחסן, במקומם תליתי פתקיות שעליהן
רשמתי את הרגשות שהצעתי למכירה ובחוץ הקמתי שלט גדול בכתב יד
שסימן את החנות שלי.
העסק פרח. אנשים עצובים באו כדי לקנות שמחה או כדי לשקוע בעצב
עמוק יותר, אנשים כעסניים ביקשו לקנות עוד כעס ואנשים שלווים
יותר שלווה. למרות שהמחירים שהיצבתי עלו מדי יום והרקיעו
לשחקים אנשים נהרו לחנות שלי, עד כדי כך חיוני היה המצרך הזה
לחיים שלהם ואני מצידי שמחתי להיפטר מעול חסר ערך כזה תמורת
הגדלת הממון שלי.
למרות הביקוש, אף פעם לא נשארתי חסר רגשות לגמרי. זה היה כמו
לרוקן חבית מים בעזרת כוס, תמיד נשארה בקרקעית שכבה דקה של
רגשות שלא יכולתי להגיע אליהם, וכך תמיד נשארה בליבי תחושה
חמוצה של בדידות.
עד שנות השלושים שלי כבר ביססתי את עצמי בתור הבעלים הגאה של
חברה לייצור משחות שיניים ושל אתר היכרויות מצליח, אך הבדידות
נשארה גורם משמעותי גם כשהכסף הצטבר בכיסי. פניתי לפסיכולוגים
המצליחים ביותר, אבל אף אחד מהם לא הצליח לרפא אותי מההרגשה
הנוראה הזאת. הם עודדו אותי לדבר על העבר שלי וכך חשבו שאגיע
להשלמה איתו, אבל משהו או מישהו שהיה שמור בזיכרונות שלי לא
הניח לי להשלים עם העבר.
ואז עלה לי הרעיון השני. אם העבר שלי לא מסכים לעזוב אותי
במנוחה אני אעזוב אותו. כך החלטתי, וכך התחלתי למכור את העבר
שלי בתקווה להפטר מהזיכרון הזדוני שכפה עלי את הבדידות.
שיווקתי את הזיכרונות שלי בתור גימיק חדש בעזרת מערך פרסום
מתקדם. אנשים שקנו את זיכרונות לא הרגישו אותם כפי שאני חוויתי
אותם, אלא מבחוץ, כמו בסרט או בקריאה של ביוגרפיה. כך שנות
ההתבגרות שהיו התקופה הקשה ביותר בחיי זכו לפופולריות רבה.
הזיכרונות נמכרו במחירים גבוהים פי מאות ואלפים מהרגשות שלי,
עד שאפילו התחלתי למכור אותם אחת לכמה שבועות במכירה פומבית
ענקית שבה השתתפו האנשים העשירים ביותר בעולם ועד מהרה הצטרפתי
למועדון המכובד שלהם.
ככל שהכסף הצטבר תחושת הריקנות מילאה עוד ועוד חללים בתוכי.
תליתי את ההרגשה בחשש מפני אובדן של האימפריה המפוארת שבניתי
לעצמי ועל כן חיפשתי עוד ועוד דרכים להתעשר ולהעצים את כוחי.
יום אחד צץ בפתח משרדי סטיבן המנהל של מערך החדשות שלי. מערך
החדשות הייתה קבוצה של מאות עובדים שקיבלו ממני כסף כדי לסרוק
את כל העיתונים ואמצעי התקשורת ולדווח על כל ידיעה שיכולה
להניב רווח כספי. "זה בטח כלום," הוא אמר וזרק עותק של עיתון
חדש על השולחן שלי, "אבל אם יש בזה שביב של אמת, זה בהחלט יכול
לעניין אותך."
"משוחרר," שילחתי אותו משם והרמתי את העיתון מהשולחן. במודעה
אחת, שהייתה מסומנת במרקר צהוב, היה כתוב כך:

למכירה:
כל שטחי גן עדן.
השאיפה הגדולה ביותר של האדם יכולה
להתגשם בשבילך כבר עכשיו. ביכולתך עוד
היום, תמורת מחיר זעום, להבטיח את
מקומך בגן מרהיב שחובק בתוכו זנים של
צמחים ובעלי חיים שלא נראו בשום
מקום בעולם.

במודעה היה טמון פוטנציאל אדיר בשבילי אם הייתה אמיתית, ושעשוע
רב אם הייתה פרי דימיונו של אדם שאיבד דעתו. כך או כך, החלטתי
לטפל בעניין בעצמי.
חייגתי את המספר שהיה רשום במודעה. הקול מצידו השני של הטלפון
היה חסר ביטחון וגמגם לעתים קרובות. הוא סיפר לי בהתלהבות
שלפני שנתיים הוא נהרג בתאונת אופנוע. הוא נשלח לגן עדן וחי בו
זמן מסויים. שם נודע לו מפי מלאך בשם מלכיאל, שהמלאכים נתונים
במצוקה כלכלית קשה והם לא יכולים להרשות לעצמם להחזיק בגן עדן
בגלל עלויות התחזוקה הגבוהות שלו. תמורת סכום כסף שהוא הבטיח
למלאך מלכיאל, קנה האיש את  גן עדן ואת השבתו לחיים (ובלגלוג
הוא סיפר לי שאישתו האמינה שהוא הוחזר לחיים בגלל משאלה שהיא
הביעה). ניסיתי לשאול אותו מאיזו סיבה הוא רצה לשוב לחיים אחרי
שטעם מפירות גן עדן, אבל צליל הטלפון בישר לי שהשיחה כבר
נותקה.
איתרתי במפה את הכתובת שהוא הורה לי ומכיוון שלא היה מנחת
למסוקים באיזור הבית שלו נסעתי במרצדס השחורה שלי. כשהסתכלתי
על הבניינים המתכתיים מופיעים לצידי ואז נסחפים לעבר האופק כבר
התחלתי לדמיין את שטחיו של גן עדן ולחשב את הרווחים שיכולתי
להפיק מתוכניות בנייה בתוכו.
האיש גר בדירה מצומקת ואפלה, שכללה חדר מרכזי וחדר שירותים
בלבד. הילדה שלו שיחקה בבובת סמרטוטים קרועה בפינת החדר ואישתו
חתכה תפוחי אדמה לארוחת הערב שלהם. לאורך השהייה שלי אצלהם היא
כמעט לא הסירה את מבטה ממני. היא נראתה לי מוכרת באיזשהו אופן,
אבל לא הצלחתי להיזכר מאיפה. במעמקי הלב שלי עלתה תחושה נוראה
של בדידות שלא הצלחתי לשייך לשום זיכרון. משהו מהעבר הרחוק
פטרתי את התחושה בקלות דעת.
ישבתי לדון עם האדון שאפילו את שמו לא ידעתי וסיכמנו את
הפרטים. בנוסף לכניסתו המובטחת לגן עדן, שילמתי לו סכום כסף
זעום ששימח אותו עד מאוד, מיליון או מיליארד דולר אני כבר לא
זוכר. הנחתי שנתח נכבד מהכסף יועבר לידי המלאכים מכיוון שלא
העליתי בדעתי דרך אחרת שבה יכול היה לשלם להם, אבל הדבר לא
הטריד את מחשבתי מעבר לחלקיק שנייה. כשקמתי לעזוב הוא חסם את
דרכי ושאל: "אתה מזהה אותי?"
"לא מי אתה?" השבתי בחוסר עניין גלוי וניסיתי לעקוף אותו.
"אני האדם הראשון שמכרת לו מהרגשות שלך. אני חייב להודות לך
לפני שתלך, כי בזכותך אני חי כיום עם אישתי. בזכות האהבה
שהענקת לי התאהבתי בה והיא בי. על כן אני אזכור אותך לטובה עד
אחרית ימי."
בחנתי את תווי הפנים שלו בחינה מדוקדקת ואכן משהו בהם נראה לי
מוכר, אבל לא הייתי משוכנע שהוא זה שהכרתי ולא אדם אחר שדמה
לו. "מצטער, אני עדיין לא מזהה אותך."
"זה לא חשוב, העיקר שאמרתי לך את מה שהיה לי להגיד," כך הוא
אמר אבל יכולתי לראות את האכזבה בעיניו.
עזבתי את המקום ונכנסתי למכונית. בדיוק כשהנהג התניע שמעתי
דפיקות חזקות על שמשת החלון שלי. הוריתי לנהג לעצור והנמכתי את
הזכוכית הכהה. האישה מתוך הבית עמדה שם ורק אז הבחנתי שהאיפור
הכבד על פניה נועד להסתיר סימני מכות והתעללות. "ואותי אתה
זוכר?" היא שאלה באיפוק.
"לא, אני מכיר אותך?"
"השם מייגן מזכיר לך משהו?" היא שאלה בתקווה מופגנת.
"תגידי לי, מייגן, אלה סימני מכות על הפנים שלך?" ביטלתי קליל
את השאלה שלה. היא לא ענתה ואני המשכתי, "בעלך הוא זה שהיכה
אותך?"
"זה לא העסק המזויין שלך", היא התפרצה עלי פתאום.
"למה את נשארת איתו? למה בכלל ביקשת שהוא יחזור לחיים?"
היא נרגעה באופן פתאומי וענתה לי בקול כן וגאה "כי הוא אוהב
אותי." דמעה אפורה יחידה השתחררה והחליקה במורד הלחי שלה.
"עד כמה טיפשים אנשים יכולים להיות. תראי מה הם מוכנים לספוג
תמורת מעט אהבה, טוב יותר היה להם אם היו מוותרים עליה,"
ניסיתי לעודד אותה .
"באמת מכרת את הנשמה שלך לשטן," היא אמרה כשהיא מביטה לתוכי,
עמוק מעבר לעיניי ואז התרחקה משם. אני נשארתי אדיש לחלוטין.

בערב נשאתי תפילה לאלוהים שיביא אותי לגן עדן, להפתעתי הרבה
מבעד לחלון חדר השינה שלי הופיע מלאך.
"אני מלכיאל," הוא הציג את עצמו ואז נשא אותי לשמיים. חדרנו את
השקיעה וצללנו דרך מעטפת עננים צפופה. בסיום המעוף נחתנו על
ענן מישורי מול שער לבן פתוח לרווחה.
"יש משהו שאני צריך לשאול אותך," אמרתי לו לפני שפסעתי דרך
השער, "האדם הזה שקם לתחייה... הוא היה נראה מרוצה למדי מהחזרה
לחיים. למה הוא וויתר בקלות כזו על השהייה בגן עדן?"
"אנחנו המלאכים לא מבינים ברגשותיהם של בני האדם, אך דנו
בסוגיה הזאת רבות. חלק מהמלאכים מאמינים שזה בגלל אושר מיוחד
שאפשר לחוות רק בחיים עצמם. הם טוענים שהאושר הזה יכול להתקיים
רק כשאתה חיי בצל המוות, בידיעה שכל מה שיש לך עלול להיעלם.
מלאכים אחרים מניחים שאיזה סוג של עקשות חסרת היגיון שטבועה
באדם מונעת ממנו להפרד מהחיים הראשוניים שלו."
"ומה אתה חושב?" הפניתי את השאלה ישירות אליו.
"הדיעה שלי אינה חשובה לאיש, אך דבר אחד אני יכול להגיד לך.
כסיל הוא זה שמסתכל על בעיה ורואה רק שתי אפשרויות לפתרונה."
"כך או כך," אמרתי במידה מסוימת של הקלה, "גן עדן לא יעלם
והנצח שבתוכו ישאר נצח גם אם אני אחכה כמה שנים נוספות לפני
שאגיע אליו."
אחרי סיור מקיף בשטח החדש שלי חזרתי למשרד ומיד שקעתי בתכנון
תוכניות נדל"ן רבות לשיקום ופיתוח גן עדן. מכרתי מראש דירות
רבות בתוכו. הההכנסה החדשה הפכה אותי לאדם העשיר ביותר בעולם
לאחר שמיליארדרים רבים שילמו לי את כל כספם בשביל ההבטחה של
אושר נצחי. הייתי מרוצה מעצמי, מילאתי את כל מטרותיי בחיים
בצורה שעלתה על כל חלום שהיה לי בנעורי. אבל הכסף הרב שצברתי
לא חיסן אותי מפני הגורל ובגיל חמישים ושש התגלתה אצלי מחלת
סרטן הריאות במצב מתקדם. הרופאים כולם קבעו שסיכויי ההחלמה שלי
הם אפסיים. בלב שלם ציפיתי למוות בידיעה שהוא יפריד אותי מכל
מה שחשוב לי בחיי, אך יקדם אותי למקום נפלא יותר מכל דימיון.
הטלפון במשרד שלי צלצל. קולו של הסגן שלי בקע מתוכו, "העבירו
אלי הודעה שיש פה אישה ליד בניין המשרדים שלנו. היא מחכה שם
כבר חמישה ימים כדי לדבר איתך. היא לא קבעה פגישה אבל לאור
הנסיבות חשבתי שתחליט בעצמך אם ברצונך לראות אותה. היא אומרת
ששמה הוא מייגן."
מייגן.
"העקשנות שלה תשתלם לה הפעם, אבל רק בגלל שאני הולך למות ויש
לי חשק לנדיבות. תעלו אותה אלי." מייגן נראתה לי כמו אישה זקנה
מאוד, למרות שלפי דבריה הייתה בערך בגילי. העמידה שלה הייתה
כפופה וקבוצות ראשונות של שיער לבן צמחו בשיערה.
היא הניחה את התיק שלה ולאחר השתהות אמרה: "הנה אתה. סוף כל
סוף, אחרי כל כך הרבה שנים אני זוכה לראות אותך שוב," היא
נאנחה קלות ואז התיישבה בכורסה, "אני רוצה לספר לך לפני שתמות,
מי אני ומה עבר עלי במשך השנים שבהן אתה היית עסוק ברדיפה חסרת
הפשרות שלך אחרי כסף."
"אני מקשיב," הודעתי לה והדלקתי סיגר.
"אתה אולי לא זוכר, בגלל כל העיוותים שעשית למוח ולזיכרון שלך,
אבל בצעירותנו היינו נאהבים. אחרי שדחית אותי יום אחד, ללא כל
סיבה נראית לעין, איבדתי את הרצון לחיות והתחלתי להתבודד.
בדיוק באותו זמן בחור אחד שלא היכרתי בשם רוב התחיל לחזר אחרי.
הוא אמר שהוא מאוהב בי ושהאהבה שלו לעולם לא תיפסק. האהבה שלו
אכן הייתה חסרת גבולות, למרות שמעולם לא הבנתי מעין היא נבעה,"
היא הרככה מעט ואז כשהבינה זאת המשיכה בזעף, "לא ראיתי בו
תחליף לך ולא רציתי בחברתו או בחברתו של אף אחד אחר. השנים
עברו והכאב מהגעגועים אליך נחלש מעט ולמרות זאת ידעתי שאני
עדיין אוהבת אותך. גם רוב דבק באהבתו כלפי וכשהבנתי שלא תחזור
לעולם הסכמתי להינשא לו מתוך כבוד לרגשות שלו. תשעה חודשים
לאחר שנישאנו אחד לשני נולדה לנו בת יחידה שלה קראנו נטלי.
חיינו שלושתנו בעוני עד שרוב נהרג בתאונת דרכים קטלנית.
התגעגתי אליו והצטערתי על מותו לכן התפללתי שהוא יושב לחיים
והוא אכן שב. אך חזרתו של רוב לא הייתה אירוע משמח, כשהוא שב
אלינו הוא היה אדם אחר, כאילו שהוא נולד מחדש ללא האהבה שמילאה
אותו פעם. הוא לקח את התשלום שקיבל ממך תמורת גן עדן ונטש אותי
לטובת העושר. בדיוק כמוך. הוא לא היה מחויב אלי בשום צורה
חוקית מכיוון שהמוות שלו הפריד ביננו ואני נאלצתי לגדל את נטלי
בעצמי. נטלי גדלה והתבגרה וכעת היא חיה באושר ועושר עם בעל
אוהב. בקרוב, כשכבר לא אהיה מסוגלת לדאוג לעצמי אני אעבור לגור
ביחד איתה ואבלה את שארית חיי בחיק משפחתה התומכת.
רוב נהרג בשנית לפני שנים אחדות. שמעתי שהוא נכלא בבית משוגעים
לאחר שהתעשר, אבל אני לא בטוחה שהשמועות הללו נכונות..." היא
הפסיקה את שטף הדיבור ושאפה אוויר בנשימה ארוכה "ועכשיו גם אתה
עומד למות. הייתי חייבת להגיד לך לפחות פעם אחת, שמעולם לא
הפסקתי לאהוב אותך. אבל דע גם זאת. למרות הקשיים שעברו עלי,
חייתי חיים מאושרים. בלעדיך. אמור לי בכנות אם אתה יכול להעיד
את אותו הדבר על עצמך?"
"אני רוצה להודות לך," אמרתי, "את הזיכרון מהשיחה הזו אני אוכל
למכור בהרבה מאוד כסף. הקשבתי לסיפור שלך וביזבזתי עליו את
זמני היקר, עכשיו הסתלקי מכאן."

באותו הלילה מתתי. מצאתי את עצמי שוב על אותו ענן נסתר בשמיים
כשמלכיאל עומד לידי, אבל הפעם השער הלבן היה סגור ולא נפתח
למגע ידי. השתמשתי בכל כוחי כדי לנסות לפתוח אותו אבל השער
נשאר חתום.
"תפתח את השער," ציוויתי על מלכיאל.
הוא הניד בראשו לשלילה.
"תפתח אותו, זה הרכוש שלי שם בפנים. אתה לא יכול להשאיר אותי
בחוץ," צעקתי בזעם.
"אני בהחלט יכול. אולי קנית את הבעלות על גן עדן אבל המפתח שלו
נשאר בבעלותי והוא לעולם לא היה יכול להיות שלך, מכיוון שאתה
לא ראוי לו."
"תפתח אותו, מלאך מטונף, תפתח את השער או שאני אהרוג אותך, אני
אפטר אותך, אני אעשה לך דברים שלא דימיינת. אתה רוצה כסף? זה
העניין? תגיד לי כמה ואני אתן לך."
"אני לא מעוניין לקחת ממך דבר," חיוך של רחמים הבליח מבין
שפתיו וחצה את דבריו, "להיפך אני רוצה לתת לך משהו. משהו שלמען
האמת שייך לך."
"ומה זה?" דרשתי תשובה בקוצר רוח.
"אני רוצה להעניק לך בחזרה את הרגשות ואת הזיכרונות שלך."
"מוסכם. עכשיו תפתח את השער הארור." מלכיאל התקרב לשער ביראת
כבוד והסיר מצווארו שרשרת שעליה היה מושחל מפתח זהוב זעיר. הוא
פתח את השער ואני נכנסתי דרכו. שוב נגלה אלי גן עדן במלוא הדרו
והשער הכבד נטרק מאחורי. בשנייה אחת חזרו אלי כל הזיכרונות
והרגשות שבטיפשותי וויתרתי עליהם. בשנייה אחת חדרה אלי ההבנה
של כל מה שהפסדתי במשך החיים שלי, ההאהבה שוויתרתי עליה וכל
הזדמנות שהייתה לי ליצור משהו ביחד עם אנשים אחרים. בצל העצים
והצמחייה, במשך הנצח המבורך של גן עדן לא זכיתי אפילו לרגע אחד
של אושר, אלא רק לצער על החיים הנפלאים שפספסתי.