הביטי אל השמים בלילה, הביטי בירח הזורח בהילה של אור לבן.
הירח צף לו בשמים, מפזר נגוהות של אור כסוף המפזרים את אימת
הלילה. ואז שוקע לו הירח, לרוב עוד בתחילת הלילה, ונעלם.

בתחילת העתים, לפני כה הרבה שנים שאף הזמן עצמו איבד את
חשבונם, שטו להם ברחבי החלל הנצחי הירח והארץ בבדידות ובאהבה
שאין מושלה.
הירח אהב את הארץ; הארץ הייתה גדולה, היו לה צבעים רבים -
ירוק, לבן וכחול וכן היתה לה את האנרגיה, היכולת, ליצור חיים,
לברוא יש מאין. היא נעה לה בחלל זוהרת וכובשת והירח לא יכול
היה, וגם לא רצה, להתנתק ממנה.
הארץ אהבה את הירח; אמנם הוא היה קטן, נחבא אל הכלים, אפרורי
וחיוור, אך הוא נע מסביב לאהובתו ללא הפסק, בנאמנות חסרת קץ
וגבולות. בנוסף לכך היה לו את האור הלבן שלו, ובאור זה היה
טמון כישוף האהבה. כך טווה לו הירח רשת של אור כסוף מכושף
מסביב לארץ שהייתה לכודה בתוך אותם קורים קסומים של אהבה.
ואז בקע אור גדול. הביטו הארץ והירח וראו את השמש בבואו. השמש
היה גדול וזוהר, בוער באש נצחית. בדומה לארץ, גם לשמש היו כוח
ואנרגיה בלתי נדלים ובעיקר היה לו אור - מסמא ובוהק עד לכאב.
האור הזה המס את רשת אורו הכסוף של הירח וניפץ את כוח הכשפים
של הקרניים הלבנות.
התנערה הארץ משרידי הכישוף, הביטה בשמש ונשבתה באחת במראהו.
הירח הנשכח נמלט לו בבהלה אל מקום מפלט - חשוך וקודר, אשר לשם
לא חדר אורו של השמש.

מאז, כמעט כל לילה, עולה הירח ומביט מלמעלה על אהובתו הישנה לה
בשלווה. הוא מביט בה שטוף זיכרונות עד אשר כאב הפרידה הולם בו
והוא ממהר לברוח חזרה. לעתים הוא נותר, חסר יכולת להיפרד
מהארץ, עד אשר קרני השמש הראשונות זורחות והשמש עושה דרכו אל
אהובתו המתעוררת. האור צורב את הירח ומכאיב לו בבוהק שלו
והירח, שפוחד מיריבו הגדול, נאלץ להימלט בחזרה אל מקום מחבואו,
להעלות ארוכה לפצעיו.

לכן, בלכתך עם אהובך בליל ירח היזהרי. אם תניחי לקרניים הלבנות
של הירח לעטוף אתך בקסמם, ייתכן שבבוקר - עם זריחת השמש - תגלי
שלבך נשבר.