נמרוד היה תמיד אדם לא צפוי. חלק מן האנשים טענו שזה נובע
מספונטאניות בריאה וחלק חשבו שזה מעיד על אי יציבות מסוימת, אך
כולם הסכימו שאי אפשר היה שלא לאהוב את נמרוד. משהו בשמחת
החיים הטבעית שלו, בחיוך התמידי שהיה כאילו טבוע בו ובעיניים
הירוקות הקורנות, פשוט לא אפשר להיות מדוכדך בסביבתו. על פניו,
נראה שלנמרוד לא חסר דבר. הוא החל את השנה האחרונה של לימודי
המשפטים, כאשר אביו, יקי רובינשטיין האגדי, כבר משך בחוטים
הנכונים על מנת להבטיח את מקומו באחד המשרדים הגדולים בתל
אביב. הוא ניהל קשר של כמעט שנתיים עם מעיין ואפילו היו
דיבורים על לגור ביחד.
אך כנראה, למרות הכול, הצדק היה עם הטוענים לאי היציבות. יום
אחד, ללא כל הכנה, ארז נמרוד כמה בגדים וחפצים אישיים לתוך
התרמיל שנשאר מהטיול לאוסטרליה ורכש כרטיס טיסה חד כיווני לניו
יורק. האנשים היחידים שקיבלו התראה של שבועיים היו הנשים
בחייו, מעיין ואמא ליאורה. שתיהן לא הגיבו באופן בלתי צפוי.
מעיין כיסתה את פניה בשערה הבלונדיני הגלי, כמו שהיא תמיד עושה
כשהיא עצובה. כששאלה למה, הוא ענה שאין לו תשובה גם לעצמו, זה
פשוט מרגיש נכון. אמא ליאורה, שהכירה את נמרוד יותר מכול אדם
אחר, ידעה שאין טעם להתווכח וכיאה לפולניה עם מודעות עצמית, רק
אמרה בחצי חיוך שייקח איתו סוודר, קר באמריקה.
הוא התעקש שאף אחד לא יסיע אותו לשדה התעופה והזמין מונית.
הוריו ליוו אותו לדלת הבית. אמא ליאורה חייכה אליו במבט רך
ואילו יקי עמד זקוף ומבט אטום על פניו. הוא לא היה מרוצה כלל
מהעזיבה של נמרוד, בעיקר לאחר כל הקשרים שהפעיל על מנת לשמור
לו את תפקיד המתמחה במנדלבאום, לפידות ושות' שקיבלו מאות בקשות
להתמחות במשרדם המצליח. רק לאחר בקשה מפורשת מאשתו הוא הסכים
שלא להפעיל את כל הלחצים שהוא מסוגל אליהם על מנת לשכנע את
נמרוד שלא לנסוע. לאחר שהתחייב שארז את תיקו לבד והוא לא הסיר
ממנו את עינו לשנייה, נכנס לתוך מתחם הדיוטי פרי ורכש את החדש
של רם אורן ושקית במבה. במטוס הוא קיבל את המקום הקבוע שלו,
בין דוס לזקנה, הספיק עוד להעיף מבט על ישראל לפני שחלץ נעליים
ושקע בשינה עמוקה.
נמרוד שכר לו דירת סטודיו בעיר מהסוג הנוח שמאפשר לשטוף ידיים
בכיור בזמן שרואים טלוויזיה בסלון. מכיוון שבעלי העסקים בניו
יורק לא התרשמו במיוחד מעובדת היותו של נמרוד קצין בצנחנים או
שכמעט יש לו תואר במשפטים, הוא החל לעבוד בתור מלצר באחת
ממסעדות הטורטיות הרבות, אשר היו  הטרנד האחרון כרגע בעיר.
המסעדה הייתה פתוחה עשרים וארבע שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע
ושלוש מאות שישים וארבעה ימים בשנה. ערב אחד בחנוכה הם היו
סגורים, הבעלים התעקש לקרוא לזה ערב חג המולד. המלצרים החדשים
קיבלו תמיד את משמרות הלילה ונמרוד, למעשה, העדיף את המשמרות
האלה. "האנשים הכי מעניינים", הוא אמר למי שרצה לשמוע, "מגיעים
בשעות הכי לא צפויות" ואכן היו שלל דמויות מעניינות שפגש נמרוד
בעבודתו. היו עובדי הנמל שהגיעו לארוחת בוקר לפני העבודה,
עובדי הפאבים שהגיעו לארוחת בוקר לפני השינה והייתה גם היא.
פעמיים בשבוע, בימי שני וחמישי, היא הייתה מגיעה. שיער שחור
חלק וארוך, עור כהה, עיניים ענקיות ואף רחב. היא נראתה הודית
או פקיסטנית או משהו בסגנון, נמרוד אף פעם לא ידע להבדיל. היא
מעולם לא דיברה, רק הצביעה על התפריט בחיוך, כפול, כמו תמיד,
שתי טורטיות עוף. ולימונדה. איך היא נשארת כל כך רזה שאל נמרוד
את עצמו פעמיים בשבוע, בימים שני וחמישי. מכל הדברנים שנכנסו
למסעדה, למה דווקא היא חייבת לשתוק תמיד.
הוא תהה מה היא עושה, מלצרית, חשפנית, אולי נהגת מונית. אף אחד
מעובדי המסעדה לא ידע יותר ממנו. הוא חשב לשאול את מארלי.
מארלי היה בחור שחור ענק, שהיה מגיע הרבה למסעדה והכיר, פחות
או יותר, את כולם. נמרוד הסתדר איתו טוב, מאז הפעם הראשונה
שהוא נכנס ושאג בקולו העבה לעבר נמרוד "היי לבנבן, בוא הנה וקח
את ההזמנה שלי!" אחד הדברים הראשונים שלומדים באמריקה הוא
שלשחורים מותר לקרוא ללבנים איך שהם רוצים, אבל אבוי לבחור
הלבן שלא ישמור על תקינות פוליטית. כשנמרוד שאל את מארלי על
בחורת המסתורין שלו, החיוך של מארלי נעלם בפעם הראשונה מאז
הכירו. "אם אתה רוצה בחורה, אני יכול לדאוג לך, אבל הבחורה
הזאת היא צרות, תשכח ממנה ואל תשאל אותי שוב".  
נמרוד, שכנראה מעולם לא שמע על החתול הסקרן, ביקש ביום שני
מהבוס להשתחרר יותר מוקדם, ויצא למשימת העיקוב הראשונה בחייו.
לאחר שהפקיסטנית סיימה את המנה הקבועה שלה ויצאה מן המסעדה
התגנב נמרוד אחריה כשהוא משתדל לשמור על מרחק ביטחון. היא
נכנסה למונית ונמרוד נכנס מייד למונית אחרת וביקש מהנהג לנסוע
אחריהם. כנראה שלא היה מחסור בניו יורק בתיירים חובבי סרטים
מכיוון שזה לא התמהמה לרגע והחל דולק אחרי הבחורה ההודית והנהג
ההודי שבמונית לפניו. שתי המוניות נעצרו לאחר זמן קצר ליד בית
דירות מפואר במרכז העיר. הבחורה ירדה מהמונית ונכנסה בזריזות
לתוך הבניין. "אתה יורד כאן?" שאל הנהג במבטא ים תיכוני כבד
ופרצוף משועמם. "לא", השיב נמרוד, "קח אותי בחזרה אל המסעדה".
בשבועות הבאים התחבט הרבה בשאלה האם לעבור לשלב הבא בתחום
המעקב או שאולי עדיף לדבוק בשפיות ולשכוח מכול העניין כפי
שהציע מארלי.
לאחר כחודש ולמרות שניסה להרפות, הוא פשוט לא הצליח להירגע
והיה חייב לספק את סקרנותו ולברר מי היא הבחורה ומה היא עושה.
יום אחד לאחר העבודה הוא קנה עיתון, לקח מונית לאותו בניין
דירות וחיכה. לאחר מספר שעות היא יצאה, סוף סוף, מן הבניין.
נמרוד החל ללכת אחריה וצפה בה נכנסת לחדר כושר לא רחוק. "טוב",
הרהר לעצמו, "לפחות אני יודע איך היא שומרת על הגזרה". כעבור
שעתיים היא יצאה מחדר הכושר וצעדה במהירות בחזרה לבניין. לאחר
זמן מה שלא התרחש דבר מעניין החל נמרוד לחוש תסכול קל. הוא כל
היום מחכה והיא רק הולכת לחדר כושר וחזרה, "כמה משעממים הם חיי
המטרידן" חשב, אך למרות הכול הוא כבר החליט להתמיד במעקבו. רק
בחצות היא יצאה שוב מהדירה ונכנסה למונית. נמרוד חשב שהנה עומד
להיחשף סודה האפל. הוא כבר היה מתורגל בלבקש ממוניות לעקוב
אחרי מוניות אחרות וגם הפעם לא נרשמה בעיה בנושא. להפתעתו היא
ירדה ליד המסעדה ונכנסה לקפה אינטרנט סמוך. הוא צפה בה יושבת
מול מחשב במשך יותר משעה ולאחר שסיימה קמה והלכה לעבר מסעדת
הטורטיות. עשרות תסריטים עברו לנמרוד בראש, אבל אף אחד לא
הסתדר לו. לבסוף הוא החליט להרפות מהעניין לעת עתה ונכנס להגיד
שלום לחבריו במסעדה. כשהבחורה ראתה אותו נכנס היא קמה ממקומה,
ניגשה אליו ושאלה אותו בתקיפות, "תגיד, אפשר לדעת למה את עוקב
אחרי?" נמרוד עמד המום, הדברים שהיא אמרה לא הפתיעו אותו, הוא
ציפה להיתפס ואפילו קצת חיכה לזה. הדבר שהפתיע אותו הייתה השפה
בה נאמרו הדברים. "את מדברת עברית?" שאל נמרוד בגמגום. "נו
ברור שאני מדבר עברית". היא השיבה "אני מישראל". לאחר שהתגבר
על ההלם הראשוני הסתבר לו שקוראים לה נטלי, במקור מאשדוד, אבא
שלה עבר לניו יורק והיא באה איתו. הוא לא רוצה שיהיה להם
אינטרנט בדירה, אז פעמיים בשבוע, בימים שני וחמישי, היא הולכת
אל האינטרנט קפה כדי לדבר עם החבר שלה שנשאר בארץ ואחר כך
לאכול איזה שתי טורטיות. הסיבה שהיא לא דיברה אף פעם היא
שהאנגלית שלה לא טובה.
הם פטפטו עוד קצת ולבסוף, לאחר שהתחייב שלא לעקוב אחריה יותר,
היא נסעה הביתה. נמרוד התיישב על כיסא והתחיל לעכל את העובדה
שההודית שלו היא בעצם תימנייה מאשדוד. רק דבר אחד עוד הציק
לנמרוד, הוא פנה אל מארלי שישב באותו זמן במסעדה ודחס לתוך
עצמו את הטורטייה השלישית שלו לאותו ערב ושאל אותו לפשר ההזהרה
מפניה. מארלי נאנח, "זאת נטלי מזרחי, הבת של ציון מזרחי,
שמבוקש בשבע מדינות, בפעם האחרונה שבדקתי. עדיף שלא להתעסק עם
הבת שלו". נמרוד נזכר אז מהשנה השנייה ללימודים כשלמדו על
תקדים ציון "המוהל" מזרחי שהצליח להתחמק ממשפט בארץ ולהגר
לאמריקה.
נמרוד ניגש למנהל ונתן לו שבועיים התראה. אחר כך ניגש לסוכנות
הנסיעות הקרובה לרכוש כרטיס טיסה חד כיווני לישראל, לעוד
שבועיים.
הוא נרשם לשנה האחרונה של הלימודים והתחיל לגשש אם מעיין תסכים
לקבל אותו חזרה. יקי, בעצתה של אמא ליאורה, המשיך לשמור לו את
משרת המתלמד והדבר היחיד שנשאר לו מהחוויה באמריקה הייתה סלידה
קשה מטורטיות.
אולי, למרות הכול, זוהי רק ספונטאניות בריאה.