שעמום,בדידות,חוסר מעש. מצב של שקט, שמוביל לצרימה באוזניים.
מצב של תחינה שהפלאפון יצלצל מהעבר השני, חבר או חברה. העיקר
שיצלצל. העיקר שהשעמום ייעלם, העיקר שיהיה תכנון לשעה הבאה,
ליום המחרת, לתקופה הקרובה אם בכלל. שתהיינה סיבה לקום בבוקר,
סיבה שרוב חברנו קמים בבוקר. סיבה שמשותפת לכל חבריי וחברותיי,
סיבה שחסרה לי כרגע ולכן אני נמצא במצב השני, בשעמום. מערכת
השעות ירדה מן הקיר, הספרים נתרמו לדודנים. מדי בית הספר
הושלכו לפח עם בנזין. ורק המדים הירוקים עוד לא הגיעו, רק
המדים שיש לכל חבריי כרגע מחכים לי. המדים שאני משתוקק ללבוש,
המדים שהופכים אותי להיות עוד אחד מיני רבים, המדים שגם איתם
ככל הנראה אמצא שעמום. אך עם מדים אלו אני אעביר חוויות
שמשותפות לכולנו. חוויות שמשותפות לאמא ולאבא, ולאח ולאחותי,
ולחבריי ולחברותיי, ולמרבית האוכלוסייה שלנו. אוכלוסיית החומוס
והפיתה. הפרחה והארס. האוכלוסייה שסבלנותה אבדה במלחמה ועידן
ה"יאללה" הגיע במקומה. אוכלוסיית הצבר, הקיבוצניק, האילתי,
הטברייני, הירושלמי, התל אביבי, החיפאי וכל השאר למיניהם.
אוכלוסיית ה-6 מיליון, שאין דומה לה בעולם. אוכלוסייה שאני שמח
להיות חלק ממנה, שאני שמח לרשת את סממניה. לצעוק "מה קרה?!"
מחלון הרכב, להתמקח עם נהג מונית על 5 שקל פחות. לצאת לחופש
הגדול עם חיוך רחב על הפנים, ארטיק לימון ביד, ותעודת סיום
שאנסה להסתיר מן ההורים. אפילו להתפלח לאוטובוס מהדלת האחורית.
אבל זוהי האוכלוסייה שלי, העם שלי, המקום שלי, הבית.
הידיעה שאני פה. שאני חלק. שאני עובר את מה שעברנו רבים לפניי.
שאני שייך לחוויה הזו, לחוויה שרק אנו עוברים, רק אנחנו. ידיעה
שאני לא היחיד שיושב לי פה, שמשתעמם מהיותי חסר מעש. מהיותי
חסר מסגרת ומדים שמשותפים לכל חבריי. ידיעה שגם אחי עבר זאת,
וגם חבריי עברו זאת, ואולי גם אחד מן הקוראים עובר זאת כרגע.
ידיעה שאנחנו באותו סירה, ולא רק אני. הידיעה שאין ממה להתרגש,
משום שאני בכלל לא הולך לטבוע, אני בסירה עם כל הצוות, הם פשוט
הלכו להשתין.
היא גרמה לי לחייך הידיעה, היא גרמה לי לשמוח הידיעה, היא גרמה
להרגיש גאה הידיעה, שאני חלק, שכולנו חלק. שאנחנו מיוחדים. רק
אנחנו, רק העם שלנו, רק החוויות שלנו, ורק המשברים שלנו. בין
אם אני עצוב, ובין אם אני שמח, ובין אם אני עצבני. תמיד טוב
לדעת, שאני לא הראשון, וגם לא האחרון.
אני אחד מבין 6.7 מיליון, אשר בקרוב יהפכו ל-7 מיליון. אחד
רגיל, כמו כולם. אשר מתבטא, אשר מנסה להרשים, מנסה להפיג
שעמום, מנסה לפנות אל הקורא, בציפייה שגם הוא מרגיש זאת. מרגיש
את החוויה, מרגיש את מה שהוא או היא אולי עברו, או יעברו
בקרוב. מרגיש את מה ששייך לנו, לכולנו. משהו שלא יתאפשר לקחת
מאיתנו לעולם, לא במלחמות, ולא בהרוגים, ולא בשום דרך בעולם.
משהו שיישאר לנצח נצחים. החוויות שלנו, שתמיד תמיד יהיו שלנו,
שכולנו נעבור ושכולנו עברנו, וחלקנו עוברים כרגע. חוויות תמיד
אבל תמיד אני אזכור, ואשמח לדעת, שאני אוכל לדבר עליהן, ולחלוק
אותן. כי הן שלנו, של כולנו, של עם החומוס והפיתה. (-: