אני זוכר את הירוק, הריחני והנדיב,
איך התפרקדנו שם בשיח - והעולם נדם סביב.

אני זוכר משב של רוח, גוון בוהק של ארגמן
שטוותה חוטים של משי, והתפרסה כיד אמן.

אני זוכר כמעט הכל, והקול זוכר אותי.

אני זוכר שכבות של קרח, מזדקנות ונסדקות
וזורמות להן אל דכי לב חרוך מאנקות.

אני זוכר טיפה בלי בכי, על לחיי היבשות
ולאן השאר הולכות הן - זאת נותר לי רק לתהות

אני זוכר כמעט הכל, על צריבת נפשי כסוד
ומה שנשתכח ממני- נטמן עמך אחי, נמרוד

אני זוכר כמעט הכל, והקול זוכר אותי.