חלמתי עליך הלילה.
חלום.
בטח שטוב, הרי אתה היית שם.
לא, אינני זוכרת.
יודעת.
יודעת כי כשקמתי חשתי את הצובט המאושר הזה, זה שיש לי תמיד
אחריך.
אתה לא יודע?
לא יודע איך שנים כבר אני רוקדת איתך,
פרקים ארוכים בלעדיך, אליך.
אולי עוד שנים, שנינו.

הסתכלת בי פעם.
אני מתכוונת שהתבוננת באמת, פנימה, בשחור שבעיניים אל הנפש
והזמן והאמת.
אתה זוכר?
או אולי הזיתי לקוות.

הרי כל מה שרציתי תמיד זה רק רגע איתך, רגע שיספיק בשביל לדעת,
ואז כבר אוכל לשאת כל זמן ארוך בלעדייך.

אולי לא הראיתי.
המבוכה גברה על הרצון לגשת.
החיוך הנבוך הסתיר אותי,
כי חששתי
רציתי כל כך
שאתה
קודם.
לו נתת לי סימן, שאדע
שגם אתה
כלומר, אם אתה...

אתה בטח
רחוק כל כך עכשיו
כי אתה לא איתי.
וכשתבוא - תהיה?
אני אדע?
ומשם - זה לתמיד כבר?
או שמא בדרך...

בוא אלי
התקרב
אפשר לי לדעת
שאפשר ואין זה חלום.

מתעוררת אבל לא פוקחת עיניים,
משאירה אותן עוד רגע סגורות
לקוות...

פוקחת שוב לגלות
כי אינני...

הסתכלת בי פעם
בתחנת אוטובוס נידחת
או ברכבת-יום-ראשון עמוסה.
ראיתי אותך.
הצלבתי מבט ופגשתי אותך
ושכחתי
כמו בחלום
מה קרה,
אבל יודעת
כי עדיין איתי
אותה מתיקות עדינה
ואתה
אגלה אותך שוב
כשיבשיל הזמן.