באותו יום חגגתי את יום הולדתי ה-24. היה זה יום ראשון. בדיוק
חזרתי מסוף-שבוע בבית הוריי. גם אחיי היו שם. היה כיף, היה
מצחיק. הספקתי לבקר באוניברסיטה. חבריי לספסל הלימודים הפתיעו
אותי במתנה ושיר. בערב חזרתי הביתה. גם השותפות שלי לא שכחו
שזה יום הולדתי והכינו עוגה. שלוש שכבות. הרגשתי לבד.

יצאתי לפאב השכונתי. הייתי בו אולי מאה פעמים קודם. תמיד אותם
מלצרים, אותה מוזיקה, אותו תפריט, אותם אנשים.
ואז ראיתי אותו. הוא היה גבוה, יפה, שרירי. היו לו עיניים
חומות וחמות.

אחרי שבועיים, בהם נפגשנו כמעט בכל יום, הבנתי שאני לא מצליחה
להרגיש שום דבר. זה לא רק שאין פרפרים. כלום. לא מרגישה. גם אם
ינשוך אותי חזק. הוא נראה מופתע. "אני לא מוצא חן בעינייך?",
שאל. "זה לא זה", אמרתי. הוא היה יפה, סקסי, חכם, מוכשר. זה
בכלל לא בגללו. מתישהו לפני כמה שנים הפסקתי להרגיש.

"אני לא מבין", הוא אמר, "טוב לך איתי, הרגש יבוא. למה את מנסה
כל כך חזק? שני אנשים שטוב להם ביחד, מה צריך יותר?"
"שני אנשים הם עדיין לא אושר", ציטטתי את ארצי.