כשדנה היתה קטנה היא שנאה להתקלח, אבל אהבה שאבא שלה היה צועק:
"דנה'לה, הבוילר!", תופס אותה חזק ומניף אותה אל עבר הכפתור
האדום. אז היתה לוחצת על הכפתור ואח"כ אפילו הסכימה להתקלח,
כש"הכפתור כבר ממש אדום מרוב כעס".

כשגדלה, נהייה לאביה קשה להניפה, ומאחר שכבר הגיעה לכפתור לבד,
היא הסתפקה בלחיצה פשוטה עליו.
כשעברה לגור בדירה שכורה, בדרום תל אביב, נזכרה באביה בכל פעם
שהדליקה את הבוילר. עכשיו גם אהבה את המקלחת. היה לה נעים לתת
למים ללטף את גופה.
בהתחלה היו מספיקות לה שבע דקות. אח"כ התארכו המקלחות לעשר,
עשרים דקות ואפילו חצי שעה. השותפות שלה היו גוערות בה שהיא
גומרת להן את המים החמים, והיא היתה צוחקת, כי נזכרה בכפתור
הכועס שסיפק חום למשפחה שלמה.

המקלחות הלכו והתארכו. היא היתה לוחצת על הכפתור עד שהסמיק
מכעס, ואז נכנסת לחדר המקלחת לשלוש שעות לפחות. אחרי חודשיים
החליטה לעבור לגור במקלחת. היתה לוחצת על הכפתור ונותנת למים
לזרום כל הלילה על גופה. השותפות התייאשו. בהתחלה היו הולכות
להתקלח במקומות אחרים, אבל איך שנגמר החוזה, הן עזבו את
הדירה.

יום אחד נמאס לה. היא החליטה שהגיע הזמן למצוא עבודה, ובכלל -
הכפתור הכועס הפסיק להצחיק אותה.
להפתעתה גילתה שאינה יכולה לזוז ממקומה. היא ניסתה בכל כוחה
להזיז את רגליה, אבל לשווא. היא ניסתה לצעוק, אך איש לא שמע.

מרחוק שמעה צעקה: "אפרתי, הבוילר!".
אב ובתו נכנסו אל חדר המקלחת. האב הניף את הילדה ודנה הרגישה
שמישהו לוחץ לה חזק חזק על האף, שהלך והאדים.