בכל פעם שהלכה לה לבדה בלילות מלאי כוכבים,
שטיילה בנוף הפראי של המדבר,
שנשמה את הריח המלוח של הים,
הרגישה איך ממלאת אותה הרוח הזו,
של האינסוף, של האהבה והחלום,
ממלאת עד כאב, עד אבדן עצמי ושכרון חושים.
המוני שברירי מחשבה החלו כותבים בה שירים
שהיא אף פעם לא ידעה לומר במילים,
רק הרגישה אותם מקיפים אותה ונשארים שם,
קוברים עצמם בתוכה.
מחפשים דרך לפרוץ החוצה ולא מצליחים...
למחשבות שלה לא היו שמות ולא כותרות,
הם היו סוערים ומבולבלים מדי.
היא מעולם לא ידעה להגדיר את הרגשות שלה,
רק הרגישה אותם חזק חזק.
היא סה"כ בחורה רגישה שמשהו אצלה חסום,
שלא יכולה לבטא את עצמה
כי היא חוששת ממה שהיא עלולה לגלות.
הייתה לה את היכולת לחשוב בשקט
ולהבין שהיא לא פוחדת מעצמה,
להיפך, היא השתוקקה לגלות מה שיש שם בפנים,
הייתה זו משאלתה הגדולה ביותר.
היא תמיד ידעה את כל מה שאני הכחשתי,
ועכשיו אני כבר יודעת, מודעת,
שהיא תישאר לנצח חלק ממה שהייתי,
ממה שאהיה,
ממה שאני.
22/10/06
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.