לא היה לי ספק בקשר לזה. זה מה שאני רוצה לעשות. אני נוגה,
נוגה מישראל, מתחרה בהישרדות! באותו יום כשקראתי את הכתבה
באינטרנט, הרגשתי שחיי משתנים. נכתב שם שבתוכנית מספר 13 של
הישרדות של הסדרה האמריקאית, SURVIVERS 13, בה השורד מקבל
מיליון דולר לאחר ששרד חודש באי בודד, מוזמנים אנשים מתרבויות
שונות, מקומות שונים, עולמות שונים. פתאום חשבתי, שאני, בחורה
יהודייה מישראל, ארץ המחלוקות והמלחמות, מגיעה לתוכנית. אני
נולדתי לתוכנית הזאת. חייכתי לעצמי, כבר חשבתי על איזה בגד ים
אקנה לכבוד המאורע. הטפסים נשלחו, התפללתי כל יום (הפסקתי
להתפלל אחרי בת המצווה, והנה אני מוצאת את עצמי כל לילה עם
ה"שמע ישראל") וכך לאחר חודש קיבלתי את הידיעה המרעישה
שהוזמנתי למבחנים.

המבחנים התרחשו בניו יורק. נסעתי לשם לאחר שנפרדתי מהחברים
ומהמשפחה שהיו מאוד מופתעים. הם אמרו שהם יתמכו בי פה בארץ
ומקווים שאחזור לארץ זוכה. על פניהם ניכרו עייפות וחידלון. מזל
שלא הייתי צריכה להיפרד גם מהעבודה בשביל התוכנית. אני לא
עובדת כבר שנתיים. קשה למצוא עבודה בגיל 32 בארץ. המבחנים היו
דביליים. האמריקאים האלו, עם לשון חלקלקה, כמה OH MY GOD,
שכיבות שמיכה על יד אחת והם מתפעלים. גם הצגתי להם כמה קשרים
שלמדתי בצופים בכיתה ד'. אז את יהודייה? הם שאלו. האם את מזדהה
עם העם הפלסטיני? ועוד שאלות דומות. סיפרתי להם שחגגתי את
כריסטמס בנצרת עם ערביי העיר ושרתי בבית לחם עם פלסטינים את
מחרוזות שירי החג. עוד סיפרתי שהכנתי טקס בלימודים לכבוד
ה-9.11 ותוך כדי סיפור מחיתי דמעה. הם התרשמו מאוד. חבל שהכל
היה שקר. אבל ככה זה בהישרדות, צריך לשקר כדי להתקדם.

התקבלתי! הצילומים החלו כעבור שבועיים. נסענו לחופי פנמה.
התנאים בתוכנית מחמירים, אסור להכניס לצילומים אוכל, מוצריי
היגיינה, אפילו טמפונים. מזל שעם המחזור גמרתי, הוא יופיע, אם
יופיע, בסוף צילומי התוכנית. הדברים המעטים אותם לקחתי היו
הסוודר האהוב עליי עם מיקי מאוס, הכובע שלי של ה- RED SOX,
סנדלים, נעליי התעמלות, בגד ים, עדשות מגע וחומרים נלווים אם
אהיה חייבת, ובתוך מיכל העדשות שמתי קצת בושם. טוב אני רק בן
אדם.  לחופי פנמה שטנו באונייה. על המתמודדים חל איסור לדבר
בנסיעה. ישבתי בירכתי האונייה והסתכלתי לעבר האופק. שם ראיתי
אותו, בתלתליו השחורים הקופצים, בסנטרו הזוויתי, החזק,
בשריריו, ברגליו. כמה יפה נחה עליו השמש. יש לו עור טוב חשבתי,
ותמיד רציתי תלתלים.

הגענו לחוף. נוכחות המצלמות עצבנה אותי. מספרים שלאחר כמה זמן
כבר לא שמים לב אליהם. בכל מקרה, ידעתי שאהיה מעונינת להימנע
מהן כמה שיותר. אני לא צריכה לראות את הפרצוף שלי כל הזמן
בטלוויזיה. המנחה חילק אותנו לקבוצות. חולקתי לקבוצה של בנות
מהמזרח התיכון. יופי, עכשיו אני צריכה להעביר את ימיי עם
טורקייה, לבנונית ויוונייה חירשת. כמעט חשבתי שכל זה היה טעות.
אבל אמרתי לעצמי, רק להגיע ליום ה-16! זו מחצית התוכנית. אוכל
להראות את פניי בארץ רק לאחר היום הזה. לפני כן, כל האמצעים
כשרים. מזל ששיננתי את המנטרה הזאת, אחרת לא הייתי שורדת את
הימים הראשונים.

בימים הראשונים הוצאנו מים מהבאר אך לא היתה דרך להרתיח אותם,
כי לא היתה אש.              מצאנו את עצמנו מוצצות מים
מהעלים. ביום השני גם אכלנו חיפושיות ותולעים כי לא היה אוכל.
כל הלילות בנינו מחסה מענפים, אך הם עפו לנו עם הגשם הראשון.
המצב היה מאוד מתסכל.             עם זאת, ידענו שהמדובר גם
במשחק חברתי, ותוך כדי ניסינו להתחבר אחת עם השנייה.          
     הרגשתי מרופטת ועצובה, כך גם היו חברותיי לקבוצה. בטח
קבוצת הנשים האמריקנית עושה חיים, חשבתי. הן שמחות בכל מצב.
ביום השלישי נפגשנו כל הקבוצות ביחד למשימת חסינות, כך שהקבוצה
שמפסידה, שולחת משהו הביתה. אני לא יכולה לעזוב עדיין, חשבתי
לעצמי. שם גם ראיתי אותו, בקבוצה של הבנים מארצות הברית. הוא
אמר שקוראים לו  EITHAN, איתן,  איזה שם יפה, שם יפה לקרוא
לבן. המשימה החלה, היו הרבה קפיצות למים, הליכה על קורות
חלקלקות וצלילות ארוכות. אבל הצלחנו. כיפק היי לקבוצה. אני לא
צריכה ללכת הביתה.

לאחר שלושה ימים היתה משימה על  פרס. הקבוצה הזוכה מקבלת אש
ובשר לברביקיו. אני צריכה בשר! במשימה התבקשנו לחבר פאזל ענקי
ואחר כך לטפס על מגדל ולהניף דגל. הצלחנו לחבר את הפאזל
במהירות ואני התנדבתי לטפס על המגדל. הדגל עלה וניצחנו! המנחה
אמר שהקבוצה הזוכה יכולה לקחת עמה קבוצה נוספת וביחד ליהנות
מהפרס. לאחר שהצלחתי בטיפוס, ניצלתי את האופוריה סביבי והצעתי
את הקבוצה של איתן עם האמריקאים החתיכים. הן הסכימו ישר ואני
שמחתי. הברביקיו היה באי שכן. ישבתי על כסא נוח ושתיתי בירה.
ריח האוכל, הבירה הקרה, השרירים הדואבים, מים כחולים, שמש
נמוכה ואיתן סיממו אותי לאט לאט. הוא היה עם הבנים, הם עמלו על
הבשרים. איתן הביא כל פעם נתח בשר חדש, בלי חולצה, שריריו
המסורגים והשחומים קרצו לי. כשחייכתי אליו, הרגשתי איך ענני
הבירה הולמים בי. השולחן היה כבר ערוך בשבילנו, מיני סלטים נחו
שם, אז לקחתי מפיות ורשמתי את שמות האנשים לפי סידורי הישיבה
שקבעתי. בן ליד בת, כמובן. את איתן הושבתי לידי.

הארוחה היתה נהדרת. בזמן הארוחה לחשתי לאיתן שיבוא איתי לרחוץ
בים. הוא חייך. אחרי האוכל כולנו רצנו לים. הייתי צריכה למצוא
מקום מבודד בו אוכל לדבר עם איתן ביחידות. כשמצאנו את המקום
מאחורי הסלע הצדדי, אמרתי לאיתן שאני מתכננת להישאר בתחרות עד
שיהיה האיחוד בין כל הקבוצות (אז כל אחד מתחרה בשביל עצמו)
ושאני רוצה שנכרות ביחד ברית. הוא אמר שגם הוא מתכנן להישאר עד
לאיחוד ולדעתו יש לו סיכוי טוב. גם לדעתי סיכוייו גדולים. הוא
בנוי מחומר טוב, מתאים. אני צריכה רק לעבור את היום ה-16,
חשבתי וחייכתי בתמורה. במשך הימים הבאים עבדתי כמו חמור במחנה,
השתתפתי בכל תחרות ונתתי את כולי, אך השתדלתי להישאר צנועה
בפניי חברותיי לקבוצה. גרפנו הצלחות רבות. בתחרויות חייכתי
לאיתן בקבוצה המתחרה והוא חייך בתמורה. אז הגיע היום הנכסף,
יום האיחוד. נשארנו חמש בנות וחמישה בנים. איתן ואני ביניהם.
תודה לאל שכרתי ברית עם איתן, הוא יעזור לי לעבור את הימים
הבאים. נעבור אותם ביחד.

המסיבה סביב האיחוד היתה נעימה. שוקולד, רום והרבה קריאות
שמחה. אבל לא הצלחתי לדבר עם איתן בכלל. לאחר מכן, חזרנו
לעבודה הקשה עד הלילה. היה זה היום ה-13. אני עליתי על יצועי
לאחר שאיתן עלה על שלו. נשכבתי לצידו. הוא התעורר. אמרתי לו,
בשקט, שאני שמחה שהוא החזיק מעמד עד האיחוד ושאני מקווה שהוא
יזכור את הברית שכרתנו. הוא חייך. לאחר שבדקתי שאף אחד לא
רואה, חיבקתי אותו. הוא רכן לעברי ונישק אותי על שפתיי. הייתי
כל כך מרוגשת. עכשיו לא אצליח להירדם. התחלנו לארגן את המחנה
החדש. כל מתחרה ניסה להראות את יכולותיו כך שחבריו בוועדה
הקרבה לא יבחרו בו כאחד שיעזוב. אני עבדתי קשה מאוד, אבל
הקפדתי לשתות, לאכול ואפילו לנוח. הייתי צמודה לאיתן וכאשר היה
רחוק ממני, פיקחתי על כל צעדיו. עם מי הוא מדבר? אני צריכה זמן
איתו לבד. המתח הלך והצטבר. היום ה-15 הגיע. כולנו הלכנו
למשימת החסינות. משימת החסינות היתה קשה ביותר. לא זכיתי בה,
גם לא איתן. שנינו יכולים לעזוב הערב. כשהגענו למחנה, איתן לקח
אותי הצידה ואמר לי שרוצים להעיף אותי, בגלל שאני ישראלית. הוא
סיפר שניסה לדבר איתם, אבל ללא הועיל.  זה כל כך מטופש,
התרתחתי! אני חייבת לעשות משהו קיצוני, עכשיו, אמרתי לעצמי.

אחרי הצהריים נחו כולם והתכוננו לוועדה. ידעתי שאני חייבת
למצוא את איתן. הלכתי לתיק שלי ופתחתי את מיכל העדשות. נשאר שם
קצת בושם שלא התנדף. כשהזלפתי במקומות הרגישים, חשתי איך האומץ
לאט מחלחל לו בעמוד השדרה שלי. אז ראיתי את איתן בצד, מגלף
חתיכת עץ בידו, מנסה לתת לה צורה חדשה, אנושית. תפסתי בידו,
בלי שאף אחד יראה ולקחתי אותו לתוך היער. במעבי היער עצרנו,
השענתי אותו על עץ והתנשפנו. אמרתי לו שאני מעריכה את כל מה
שהוא עשה בשבילי. הוספתי שמצדי הוא עמד בהבטחתו, שזה בסדר שלא
אגיע ליום ה-16, שיכול להיות שלא חישבתי נכון את הימים ולהישאר
עד עכשיו זה הישג ענקי. הוא לא אמר דבר. הסתכלתי לו בעיניים
וביקשתי שיחבק אותי. הוא חיבק אותי חיבוק גדול. ליטפתי את
ראשו, צווארו. הוא קירב את אפו לצווארי. הוא נשם אותי נשימות
חזקות וכבדות. חייכתי. נחלצנו מבגדי הים מהר, טיפסתי עליו והוא
חדר אליי מהר וחזק. הרגשתי איך הוא עוטף אותי מבפנים ומבחוץ
ומילאה אותי הרגשה עצומה של סיפוק. הוא עשה בתוכי מה שעשה בעץ
שגילף, יצר דמות חדשה.

אך בועדה הוחלט להדיח אותי. עוד באותו הערב לקח אותי מטוס לבית
מלון סמוך. השתדלתי לנוח ולאכול. הגעתי לארץ לאחר יומיים.
המשפחה שמחה לראות אותי, גם החברים, הם קראו לי השורדת
האולטימטיבית. בליבם הם קיוו שאמצא עבודה כמו בן אדם. בגלל
שהייתי הישראלית הראשונה שהופיעה בהישרדות, שודרה התוכנית בארץ
בזמני התוכנית בארה"ב. צפיתי בתוכנית בדריכות. אני נראית חמודה
בטלוויזיה. ניסיתי לעקוב אחר ההתפתחויות. ראיתי את הועדה שעפתי
בה. זה היה נורא. בדקתי שלא צולמו שום קטעים שלי ושל איתן.
איתן לא אמר כלום לחבריו בתוכנית, כנראה הוא הרגיש זוועה על זה
שדפק אותי פעמיים באותו הערב.  

איתן לא זכה במיליון, הוא אפילו לא עלה לגמר. לתוכנית האחרונה
בה נבחר המנצח, הזמינו אותי ואת שאר המשתתפים בתוכנית. שלחתי
מכתב מלווה בתצהיר שלא אוכל להשתתף בתוכנית בשל מוות במשפחה.
צירפתי תעודה בעברית שסבי נפטר. הוא נפטר מזמן. מזל שהם לא
קוראים את השפה. אתם מבינים, לא יכולתי לבוא. לא יכולתי שאיתן
יראה אותי ככה. שכולם יראו אותי ככה. שיבינו את התוכנית שלי.
תוכנית ההישרדות האולטימטיבית שלי. זה גם מסוכן לטוס במצבי.
עומד להיות לי בן. יש לו כבר שם. התאריך המשוער הוא 11.9.
ניצחתי.