"החורף יקדים השנה! החורף יקדים השנה! החורף יקדים השנה!"
"בוקר טוב". אמרתי למשפחתי, כרגיל שום תשובה בחזרה. למזלי כבר
התרגלתי לכך שאני בלתי נראה מבחינתם, מת.
"החורף יקדים השנה. . . "
חטפתי את ארוחת הבוקר שלי, עליתי לחדרי, הסתגרתי שוב עם עצמי,
כרגיל.
לבשתי את בגדיי הרגילים, ג'ינס משופשף וחולצת פסים דהוייה.
פתחתי את החלון, כדי לאוורר את החדר המעופש שלי, אני צריך
לנקות אותו, אני די מזניח אותו, כמוני. אני בן 23, רווק. היו
לי מערכות יחסים, אך לא רציניות, אני פשוט לא יודע מה אני
רוצה. נעלתי את נעליי, שרכתי שרוכים, הייתי מוכן לצאת לדרך.
יונה התיישבה על הסורגים של החלון, אומרים שהיא מביאה מזל טוב,
לי היא הביאה רק חרא לחלון ועפה לדרכה, בת זונה. הלוואי שאני
יכולתי לחרבן על אנשים ולעוף. ירדתי למטה, התנגשתי באבא שלי.
"סליחה", אמרתי לו, שום תגובה מצידו, לא שבאמת ציפיתי לשמוע
ממנו משהו בחזרה. הגעתי לדלת ואז בדיוק נזכרתי ששכחתי את התיק
שלי למעלה, אני מרבה לשכוח דברים, יום אחד אני אשכח את עצמי.
עליתי בחזרה למעלה, לחדר. הוא היה שוב חשוך, אני בטוח שפתחתי
את החלון. שוב פתחתי את החלון, התבוננתי החוצה לשמש. בחוץ היה
הכל כרגיל, אנשים הלכו לעבודה, ילדים עם תיקים על גביהם הלכו
לבית ספר, כמה הומלסים. עמדתי שם לפחות 10 דקות, השעה כרגע
9:50, לקחתי את התיק, הסתכלתי סביבי וחיפשתי עוד משהו נחוץ לי
לאותו יום, לא שום דבר מיוחד שאני צריך להיום. בפינה נחו להן
נעלי הבית שלי, לידם זוג משקולות של 4 ק"ג, אני הייתי מתאמן
פעם. יש לי מנהג של להתחיל משהו מסויים ואז להזניח אותו ורק
אחרי כמה זמן אני חוזר אליו, אני עצלן, מאוד עצלן. אני גם לא
מאורגן, הכל סביבי מבולגן. החיים שלי.
ירדתי למטה, פתחתי את המקרר שתיתי תה קר.
מילמלתי לעצמי שהחורף יקדים השנה. אנחנו בעיצומו של הקיץ,
אוגוסט. אני כבר מזיע.
עברה לידי בחורה נאה, שיערה חלק כמשי, בעלת רגליים ארוכות,
הייתה לה הליכה קלילה, כאילו כל העולם שלה, הייתי רוצה להרגיש
כמוה, היו לה עיניים בצבע כחול בהיר, ממש מהפנטת, היא הייתה בת
19, יפייפיה אמיתית. דמותה נחרטה לי בזיכרון. התחלתי לצעוד
ליעדי.
החורף יקדים השנה.
החום גבר, התקרבתי לקיוסק הקרוב אלי, קניתי תה קר בטעם אפרסק,
הטעם האהוב עלי. הרגשתי איך המשקה יורד בגרוני, הרגשתי טוב
לפתע, רענן.
אני בן 23 , רווק, בלי נסיון יותר מידי עם נשים, חוסר ביטחון
משווע, זה לא שאני מכוער, אני לא דוגמן אבל אני גם לא הגיבן
מנוטרדאם, ואם אני לא טועה גם הוא זכה בליבה של היפייפיה בסופו
של דבר. פשוט לא הולך לי איתן. מבנה גופי מלא, אני לא שמן,
איפשהו באמצע. אני זוכר את החברה האחרונה שלי, אמרתי לה שאני
אוהב אותה באמצע גן, היא חיבקה ולא אמרה כלום, מה אני אמור
להסיק מזה. אולי לא הייתי צריך להגיד לה שום דבר וזהו.
חם, מאוד חם, סיימתי את המשקה שלי ואני צמא לעוד, לעוד דברים
בחיים. לא הספקתי לעשות כלום עם עצמי, לא תרמתי כלום לאחרים
וגם לא לעצמי. אני ממשיך ללכת וללכת ליעד שלי, אני מרגיש כאילו
אני רודף אחרי הזנב של עצמי, כמו כלבלב שרודף אחרי זנבו המכשכש
משמחה, רק שאני לא שמח, אני כועס. כל הזמן אני רק כועס, כועס
על העולם, על אנשים אחרים , אבל בעיקר על עצמי. דרכי ניראית לי
דרך ארוכה ומופרכת, אני חולף על פני אנשים שלא מבחינים בי, אני
כלום פשוט שום דבר.
הבחנתי בהומלס, שוכב על קרטון מתפורר, חובש כפפות קרועות,
חולצה בעלת קרעים ומכנסים בלויות. התיישבתי לידו. על הקרטון
שלו היו מונחות מטבעות שעוברי אורח זרקו לו. כל העולם מונח
לרגליו, הוא מקבל יחס יותר ממני, אנשים עוצרים זורקים מטבע
וממשיכים לדרכם. ישבתי שם כמה זמן, שעת צהריים הגיע, קמתי
והמשכתי לדרכי.
הגעתי ליעדי סוף סוף, בית הקברות. משפחתי הייתה שם, חברי
הקרובים. אווירת חורף אפפה את המקום, צל קודר נח על כל הקברים,
מבדיל את כל האזור משאר האזורים שטופי השמש. החורף מקדים פה את
זמנו. שמעתי תפילה עולה באוויר, מתערבבת עם בכי, המנגינה צרמה
באוזני, כולם היו מקובצים יחדיו, ואני מאחורה לבד. התקרבתי
למשפחתי.
"אמא, זה בסדר אני פה. " לחשתי לה, הבכי שלה התגבר. רציתי לחבק
אותה אבל ידעתי שזה לא יעזור.
"התכנסו כאן היום להתאחד עם בנכם ליום השנה למותו. . . . "
טקס יפה עורכים בשבילי. חייכתי לעצמי. קרן שמש בודדה חדרה מבעד
צל הברושים הגבוהים, איכשהו גירשה את החורף שבליבי. חייכתי.
האזכרה נגמרה, משפחתי התרחקה ממני, אימי מחובקת בזרועות אבי.
נשארתי לבד עם עצמי, מול הקבר שלי. השמש נעלמה, החורף הגיע.