קטמנדו, נפאל. את נכנסת בחזרה לחיים שלי. את מפתיעה אותי, שוב.
כשראיתי אותך מולי, כשהרגשתי אותך לידי, כשהרחתי את השיער שלך,
אמרתי לך שאני אוהב אותך, אמרתי לך שאני התגעגעתי אלייך כמו
מטורף, ולא שיקרתי גאיה, אני מבטיח. התנפלתי עלייך בחיבוקים
ונשיקות, ליטפתי את הפנים שלך, התענגתי על הרגע שחזרת לחיים
שלי. הלב שלי בער והזין שלי עמד בטירוף.
גאיה, כשראיתי אותך שם, נפרצו כל הסכרים ואמרתי הרבה, ונישקתי
וליטפתי, ונשבע לך גאייתי, שהכל היה אמיתי. אני נשבע לך שלא
זייפתי. ועכשיו, בבוקר הזה בדירה שלך אני מפחד מזה, מכמה
שהייתי אמיתי, ויותר מכל אני מפחד שבאמת הרגשתי ככה. אני
משותק.

גאיה, אני לא מכיר אנשים כמוך. את הבן אדם הכי מורכב שפגשתי
בחיים. את בשבילי כמו סרט מתוחכם של טרטינו, סרט שאף פעם אני
לא יכול להיות בטוח שהבנתי במאת האחוזים את המסר שלו.
אני ניהלתי איתך מערכת יחסים הרפתקנית ואסורה, את היית האישה
שלי בעודי היית גבר של אישה אחרת. אני לא התכוונתי שזה יקרה,
ובטח שלא התכוונתי שזה יימשך, אבל יש בך משהו, אש בוערת שלא
יכולתי להתנתק ממנה.
לא הפסקת להפתיע אותי, באישיות כל כך מפוצלת. בפנים כל כך רבות
שיש לבן אדם אחד, ואני לא הצלחתי מה להבין מה מקשר בין כל אלה,
לא הצלחתי להבין איך זה קרה לך, איך נהיית כזאת פאזל מבולבל.
והסקס, גאיה. הסקס איתך, הסקס שלך. הזיק הפתייני בעיניים. הגוף
מתחת לשמלות ולחצאיות, השיזוף שהודגש בבגד ים בצבע טורקיז. הלק
האדום והעגיל בפטמה.
התאווה לסקס. החוצפה. את כל כך קשה לעיכול. כל כך לא פתורה.
חיוך ענק, ז'רגון מילים שמעלה חיוך,אינספור חוויות שגורמות לי
לצחוק בכל פעם מחדש, והילה, הילה שקרנה ממך ושמרה עליך מכולם.
לא מצאתי בן אדם אחד שהיה לו דבר רע להגיד עלייך חוץ מעצמך.
ניסיתי לחתוך ממך, ניסיתי להתנתק.התפצלנו מספר פעמים,כל פעם
שראיתי אותך הולכת לכיוון השני עם התיק הגדול על הגב, הרגשתי
שירדה ממני אבן, הרגשתי הקלה, נכון וצודק. תמיד חזרתי אלייך,
תמיד קראתי לך שוב, כי המעשה הנכון הרגיש לי כל כך ריק ואפור
בלעדייך.
אמרתי לך גאייתי, אני מאוהב באחרת. אני שייך לה. הלב שלי שייך
לה. ולמרות כל האהבה שלי אליה פתאום הרגשתי משהו חזק אלייך.
משהו שלא התחרה עם האהבה הגדולה,
מעולם לא ניסית להתחרות בה, מעולם לא ניסית להתנצח,  אבל רגשות
האשם תקפו, הם לא הניחו לי.
מישהי אחרת מחכה לי בארץ.
בפעם הראשונה שהלכתי ממך הכול היה בסדר. הרגשתי שעשיתי את הדבר
הנכון, רציתי לתייג אותך בתור חוויה, חוויה אמיתית, אבל זיכרון
מתוק.ורחוק.
נפגשנו שוב בחופים, לא במקרה. בצעדים מהוססים התקרבתי אלייך
שוב, שוב גיששתי ושקלתי מילים כמו בהתחלה. ניסיתי להרשים אותך
ולכבוש אותך. חיזרתי אחרייך. ואז חזרה העדנה, חזרתי להתעורר
בבוקר לצידך, חזרתי להתכרבלויות וליטופים מהבוקר ועד הצהריים,
וכמו מההתחלה  התאהבתי בך שוב ושוב. הבטתי מהצד גאה ומוקסם איך
את מפילה את כולם וכולן ברשת שלך, בחן ובקסם האישי. חזרתי
להיות מופתע שוב, מופתע מהמשפטים שיוצאים לך מהפה, מהמחשבות
שעוברות לך בראש.
עם חזרתך לחיי חזרו רגשות האשמה. אמרתי לך שאני רוצה להפסיק,
שאני רוצה להיות רק ידיד שלך. בערב שוב חלקתי איתך מיטה
ומיצים.
אז נסעתי שוב. את כתבת שנהיית חולה ממני. שהלכת לבית חולים
בבוקר כי בלילה היה קשה לך לנשום, ואת כותבת לי מכתבים מצחיקים
כמו שאת, מכתבים ששוב עושים לי קצת בלבלות בלב ובבטן.
אני רואה אותך שוב, בנפאל. את נכנסת לי למיטה בשקט בשקט אבל
מעירה אותי בצעקה. אני מתרגש, ואת מתרגשת. כל החדר מתמלא חשמל,
אני אומר לך דברים רכים ומתוקים שגורמים לך לכסות אותי בנשיקות
קטנות. אני מת להיות איתך עוד לילה אחרון, לילה אחרון עם
גאייתי. אני מתענג על הלילה האחרון איתך בטיול שלי. לילה של
חיבוקים, שירים וליטופים. אני מכור אלייך גאיה.

הימים חולפים והגעגועים מענים אותי. אני כותב  לך מייל, תבואי.
את עונה שאת לא יכולה. אני כותב עוד מייל מתחנן שתבואי, את
חייבת להיות כאן איתי, יהיה לנו טוב ביחד את יודעת. את בכל זאת
לא באה.
כמה מיילים אחר מכן את שואלת אם סיפרתי לה עלייך, את שואלת
אותי אם יש לך מקום בחיים שלי, אם פיניתי לך מקום. אני מתנער,
נבהל. גאיה, אני עונה,  אני בחיים של מישהי אחרת, את רק ידידה.
אני מנהל איתך שיחה טעונה. וזה נגרר לריב מתפוצץ  ועמוס רגשות,
שלאחריו אני מחליט שאני לא רוצה לדבר איתך יותר. שאני לא רוצה
אותך יותר בחיים שלי. שבעתי מהרפתקנות.
ביום ההולדת שלי  את שולחת לי מייל מקסים, כמו שרק את יודעת.
עם הרבה אהבה ושמחה שירים. אני חושב שאולי כן נוכל להיות בסוף
חברים.
בלילה הראשון חזרה בארץ אני חושב עלייך.
את מקווה שאני אתפתל מגעגועים, אני מכיר אותך.
את לא מבינה איך לפעמים אני לא רוצה לשכב איתך, כי את לא רגילה
שמסרבים לליל תענוגות עם גאיה.
את לא מבינה, אני אולי קצת מבלבל אותך, אני מנסה להסביר לך
ולעצמי את כל מה שקרה בינינו, ואני משכנע את עצמי שאנחנו רק
ידידים, שלא היינו יותר מעולם. אני שוכח את החודשים שבהם היית
בת הזוג שלי, שניהלנו סוג של מערכת יחסים, שחלקתי איתך דרגש
ברכבות הודיות מטונפות וצפופות, שלא הייתי נותן לך להתקלח
בלעדיי, שהמצאתי לך כינויי חיבה ובעיקר שאמרתי  דברים שלא
משתמעים לשתי פנים.
אני חושב על שיחות הנפש שלנו, על הרבדים שהיו נחשפים בכל פעם
ועדיין כמו כלום לא נחשף.
אנחנו יכולים להיות רק חברים, שכנעתי את עצמי.

שחזרת לארץ אפילו לא התקשרת. כולם זכו לשמוע את הצחוק המתגלגל
שלך שמודיע שתמו נדודייך חוץ ממני. אני נעלבתי. הרגשתי כי אף
אחד אחר לא חיכה לטלפון הזה כמו שאני חיכיתי.
אחרי כמה ימים אני רואה אותך. עדיין שזופה ויפה. אני רואה אותך
עם מכנסונים שנטשו את השמלות ההודיות בצד. אני רואה אותך ומכיר
עוד צד שלך, את גאיה הארצישראלית שלא מסתובבת יחפה ברחובות עד
שכפות הרגליים שלה משחירות להבחיל, אלא בחורה קצת אחרת, עם סוג
של פוזה ומשקפי שמש גדולות, מסובבת ראשים.

אני רואה אותך אחרת, רואה אותך בארץ. רואה אותך ישראלית. אני
רואה אותך כובשת בחיוך המתוק, בחיוך הקצת עקום את החברים שלי.
את החברה שלי.
ואז את קוראת לי בייבי בקול מתפנק. החברה שלי עדיין לא חושדת.
היא שואלת אותי אם זה נדבק ממך. אם אני קורא לה בייבי בגללך.
כמה שעות אחר כך את שיכורה. מפזרת את החיוך שלך והאנרגיות
הבלתי נגמרות לכל עבר. הם אוכלים אותך במבטים, אני גם קצת נוגס
בך, אבל אני מחבק את החברה שלי.
במפגש הבא שלנו, זה כבר רק שנינו. החיוך שלך אותו חיוך,
התמימות אותה תמימות. והפיתוי...
כמה חודשים חולפים אני מספר לה. אני מספר לה עלייך. לא הכול,
אבל מספיק כדי שהיא לא תרצה לראות את הפרצוף שלך, או לשמוע את
השם שלך יותר בעולם. ואני מסכים לוותר עלייך בשבילה, כי אותה
אני אוהב.

אני טס שוב, אולי את תבואי למסיבת פרידה, הם אומרים, אבל לא
בשבילי. אני קצת חושש, אני יודע שגם היא. אבל את לא באה, ואני
נושם לרווחה.
כמה שאני נהנה בטיול החדש שלי, אני מרגיש שאת חסרה לי שם. אני
יודע בוודאות שלא מייצרים בחורות כמוך בכלל, אני מתגעגע אלייך
לפעמים וחושב על התקופה שבילינו יחד. כמובן שאני מתגעגע אליה
כל יום, אבל אלייך גאיה יש גם כמה רגעים. לא כל יום, אבל יש
רגעים. אני יודע שהייתי שמח אם היית פה.

ועכשיו אני מתעורר בבוקר בדירה שלך. ארון בגדים ענק והמון דפים
מלאים טקסט בכתב עגול גדול. תמונה של אימא שלך, כיסאות קיטשים
ואינספור נעלי עקב. אני קם בדירה שלך ומרגיש חרא. נואף. אני
רוצה לצעוק לך שאת רקובה עד היסוד שאת אישה שטן. אני רוצה
להגיד לך שזה מגעיל אותי שאת שוכבת עם כולם, אני רוצה לספר כמה
היא שונה ממך. אני רוצה שתסבירי איך את אוהבת אותי ולא מנידה
עפעף שאת הורסת לי את הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים.
אני יודע שאת ערה, אבל את מעמידת פני ישנה. ואני רוצה לצעוק
עלייך שאני שונא אותך, שכל ההצגות שלך כבר לא עושות עליי רושם,
שהבנתי את הקטע שלך, ואת יודעת, הוא לא משהו.
אני רוצה להגיד לך שאת בן אדם קטן ועצוב ואני מקווה שתמצאי
תרופה לרפא את המחלה הכי גדולה שלך, את עצמך.
אני רוצה שתדעי שבעיניי את כל כך פתטית ושאין לך מה להציע לי,
אני רוצה שתביני שאני לא אוהב אותך, אני אוהב אותה. אני מתחרט
שאני מכיר אותך יותר מידי, שאת כבר לא מעניינת אותי.

את מעמידה פני ישנה. אני חייב שתתמודדי מולי, מול האמת ותוותרי
כבר על כל השטויות המגוננות שלך. שתפסיקי עם התירוצים, שתסתכלי
למציאות בעיניים.
את כבר לא משוגעת בעיניי, אלא סתם דפוקה.
ואני נרפא ממך, אני נגמל ממך.
עד הפעם הבאה.