פקחתי את עיני, ובהיתי באדמה ששכבתי עליה. זו הייתה נוקשה
ובעלת מראה של סלעים שטוחים רבים שהונחו זה לצד זה. בעצם,
ניראה שזה מה שהיא הייתה. כמו תחתית העגלה, שכוסתה בלוחות עץ,
כאן התחתית כוסתה בלוחות אבן קטנים. הקשבתי לרחשים סביבי.
שמעתי את נשימתו השקטה של האקורו, וחישבתי את מיקומו. לאחר
האזנה נוספת יכולתי להבחין בנשימה נוספת, רחוקה יותר. ריח דם
וזיעה, ועוד ריח משונה שלא הבנתי עמדו באוויר. ריח דם של בני
מיני, ריח זיעה של בני אדם. האפלולית כאן לא תסתיר אותי
מעיניהם, אם יבואו. אבל אני לא הרחתי את נוכחותם העכשווית, ולא
שמעתי אותם. התיישבתי באיטיות. הייתי בכלוב, שהיה בחדר גדול
ומרובע. יותר קטן מהמערה הסודית שלי, ובכל זאת מספיק גדול כדי
שאוכל לחצות אותו בשישה או שבעה צעדים גדולים. האקורו ישב,
נשען על סוגרי הכלוב. ושם, היה עוד כלוב אחד. ישבה שם אשוני
אומללה למראה, כנפיה אדומות כזריחה. לא הכרתי אותה, אולי היא
משבט אחר, ואולי היא אפילו חסרת שבט. ידעתי שהיה שבט ביער
הסמוך ליער שלי. פעם, בחג הסתרת השמש, הייתה אסיפה גדולה של
כמה שבטים.
היא הבחינה במבטי.
"ניראה שהשלג ירד על הארץ!" אמרה, בלעג קל לצבע כנפי. ואולי
הייתה כעוסה ממצבה.
"אני אוהבת לראות את זריחת השמש ביום חורפי" אמרתי לה, בתשובה
פייסנית, שהתייחסה לצבע כנפיה. האשוני חייכה וסמנה תנועה מוזרה
בידה.
"איך הגעת הנה?" שאלה כעבור זמן קצר. אולי ציפתה שאבין את
הסימן שסימנה.
"ציידים" אמרתי "הוא רדף אחרי בת שבט שלי. הוצאתי אותה
מהמלכודת שהיא עפה לתוכה, ונתפסתי בעצמי"
"הו" אמרה האשוני "אני רדפתי אחרי עורב-חטיף. ואז הרחתי ריח
מתקתק מוזר, לפני שהספקתי להבין מה קרה, נתקלתי בעץ ונתפסתי."
האשוני הנידה בראשה. "זה מין כישוף מוזר שלהם."
"הם השתמשו בו גם נגדי" נשמע קולו העמוק של האקורו "אבל לפחות
לא נתקלתי בעץ."
נהמתי לעבר האקורו, ידעתי שעלבונות כנגד מי שאולי יוכל להועיל
לנו, עשויים להזיק.
"לפחות אני לא מכוונת את המעוף שלי בעזרת מקל בין רגלי!" אמרה
האשוני בזעף. חייכתי. מעולם לא שמעתי את העלבון, אבל הוא נשמע
מצחיק, גם אם משמעותו נסתרה מעיני. רציתי לתמוך באשוני, אבל
ידעתי שאולי המצב לא ישתפר.
"זה חסר טעם" אמרתי "כולנו באותו גל רוח של סופת הגורלות"
האשוני השעינה את סנטרה על אגרופה. "רק בכלובים שונים" אמרה.
השקט חזר, והתחלתי לבחון אותה. היא לבשה בגד אדום אף יותר
מכנפיה, שחשף חלק גדול משדיה, ואת רוב רובן של רגליה. עורה היה
כהה מאוד, ושיערה, שחור וקצר, נפל על כתפיה. כאשר הבטתי בה
הרגשתי צורך מוזר, שהרגשתי לעתים, אך העדפתי להתעלם ממנו.
ראיתי שהאקורו מביט בה אף הוא. מבטו היה מלא בצורך, אם כי
ניראה שהוא לא טרח להסתיר אותו. הוא מלמל דבר מה והניד בראשו.
"מה אמרת?" שאלה האשוני.
"דבר מה לגבי רצוני לגרום לך לשיר בעת זריחת הירח" אמר. האשוני
חייכה. הרגשתי מבוכה, והפניתי את פני ממנה. דבר מה צרם כל כך
במצב. יהיה אשר יהיה מוצאה של האשוני, היא לעולם לא תחייך כך
אל אקורו, או תתלבש בחורף בצורה שתבליט אותה כמו דם טרי על
השלג.
"שניראיקאי" נשמע שמי בלחישה שנועדה רק לאוזני. הפניתי את פני
לעבר האקורו. "השארי במקומך" המשיך ללחוש, וזחל לעברי בשקט.
הבטתי לעבר אדומת הכנפיים. היא נשענה על סורגי הכלוב, ונעצה
בנו מבט מעבר לכתפה, ועל פניה חיוך מוזר.
האקורו התיישב לצידי ומשך אותי אליו. שלחתי את ידי והוא עצר
אותה.
"התחייבת לי" אמר. לאחר מכן כרך את זרועותיו סביבי. פחדתי, רעד
עבר בכפות ידי, כשהניח את ידו על עורפי והתחיל ללחוש באוזני.
רק בשם התחייבותי הצלחתי לעצור את הרצון להתנגד לו.
"אל תבטחי בה" לחשש, והניח את ידו השנייה על ירכי. הרחקתי את
עצמי, כמו בקרב. הפחד שלי לא יועיל עתה. הרעד בידי פסק, וכמעט
לא שמתי ליבי אל מגעו. הבנתי כי הוא מנסה לרמות אותה. "היא
מנסה לגרום לנו לבטוח בה" המשיך "ולפתות אותנו"
"היא אינה מתנהגת כמו אשוני" ציינתי בלחש, ורעיון נורא עלה
במוחי "אולי אף משמשת כמלכוד של בני האדם". ידו התהדקה על
עורפי.
"אולי" אמר "אולי", והידק את שפתיו למצחי. הבטתי באשוני אדומת
הכנפיים - היא נשענה בכל כובד גופה אל הסורגים והביטה בנו במבט
משונה, ואולי אף מאוים מעט. משהבחינה במבטי חזר הלעג לפניה.
"היכן כבודך, שלולית שלג?" קראה לעברי. האקורו הפנה אליה את
פניו.
"כבודה במקומו מונח, פטל מעוך" אמר בלחש "עלייך לפנות בנימוס
אל המחויבת לי, שכן איני אוהב שצוחקים על רכושי"
נשפתי בכעס, המעשה שעשה האקורו הבעיר את כפות ידי ברצון לתת
כאב.
אדומת הכנפיים חזרה לשבת כפי שישבה בתחילה, איני יודעת כיצד
עשתה זאת, אך בתנועה קלה, נראתה בלתי מזיקה לחלוטין, ובגדיה
נראו ככאלו שיפלו ממנה, במגע הקל ביותר. עיניה הכהות היו
גדולות כל כך, והרגשתי שוב בצורך המוזר, ששיתק את גופי עד
לרעד.
"בשם עלי עץ הרעל" לחש האקורו בקול רועד
"אל תכעסו עלי" אמרה בפייסנות "הכליאה הזו מרטה לחלוטין את
עצבי". האקורו הגיב בקול משונה. אני לא יכולתי להגיב כלל,
הצורך המוזר שיתק את גופי בכאב.
"אני זקוקה לעזרתכם" הוסיפה "אם ברצוננו לצאת מכאן, עלינו
לפעול יחדיו". ובתנועה קלה, שוב לא עוררה צורך שכזה, אלא הייתה
כפי שראיתיה בהתחלה. הרגשתי הקלה עצומה.
נחלצתי מאחיזת האקורו וישרתי את גווי. "דברים של טעם" אמרתי
"אך כיצד נצא מכאן?"
"כישוף" אמרה "כישוף פשוט"
"הכלוב לא מאפשר לכשף נגדו" אמר האקורו, וניראה שגם הוא נרגע
מהמראה. "בדקתי זאת כבר קודם"
"לא אם אתם אינכם בתוכו" חייכה האשוני "בדקתי את זה כשהביאו
אתכם. בני האדם כנראה לא שמו לב" אמרה, ובחשפה את שיניה הוסיפה
"מטומטמים".
"אם כך, את מציאה שנכשף כל אחד את כלובו של האחר?" שאל האקורו
בחשד.
האשוני הנהנה "כל נעשה זאת כולנו יחדיו. כדי למנוע בגידה" אמרה
בנוקשות.
"את מפחדת שנבגוד בך?" שאלתי, משועשעת. חששתי שהיא מלכוד, אך
דבר מה בדבריה היה אמיתי.
האשוני הביטה בי בזעם "כמובן" ירקה "לא הייתי בוטחת באף יצור
חי במקום הזה"
האקורו הנהן במהורהר.
"יספיק אחד מאיתנו כדי לעשות את הכישוף על הכלוב שלה" אמר.
הבטתי בו בשאלה. "אני אשגיח שדבר לא ישתבש" הוסיף.
"אם כך" פניתי אליה "נתחיל?"
האשוני הנהנה.
"כשאמחא כף, התחילו" אמר האקורו, וקם על רגליו. התכוננתי
לתחילת הכישוף.
מחיאת הכף נשמעה והתרכזתי בעיקום סורגי הכלוב שמולי. יכולתי
לשמוע כיצד סורגי הכלוב שלנו נאנקים, אך לא השגחתי שום תנועה
בכלוב מולי. תהיתי אם הכישוף לא משפיע. ככל שהתאמצתי יותר,
הרגשתי חלשה יותר. בקול נפץ חד הכלוב נשבר. כאב בחזי עקר את
ליבי באותו הרגע, והתחלתי לצעוק כפי שמעולם לא צעקתי. הכאב היה
מעוור. נפלתי על הרצפה בחבטה עמומה שהפסיקה את הכאב, אך גם כל
יכולת תנועה. העולם היטשטש מולי. בחוסר אונים צפיתי כיצד
האשוני מוציאה את אחד מסורגי כלובה שכלל לא נפגע, ויוצאת ממנו.
היא עמדה מולי במבט מלא רחמים.
"האמנת לי כל כך, ולא ידעת שכל כוח כישופך נכנס אל תוך
הכלוב."
היא התכופפה והפכה אותי על גבי. לא הרגשתי את מגעה בגופי. עתה
יכולתי להביט באקורו. סורגי הברזל של הכלוב נכרכו סביבו, והוא
נאבק בהם, ומבט טירוף בעיניו.
"לא תוכל להיאבק בהם" אמרה בעצב רב "מוטב שתפסיק אם אין ברצונך
לסבול."

ואז שמעתי צעדים, וראיתי את בני האדם שנכנסו אל החדר. אחד מהם
טפח בבעלות לאשוני על ראשה, והיא התרפקה עליו. האחרים סבבו
אותי ואת האקורו, שצעק אליהם בייאוש איזה כישוף מילולי, לפני
שנפל, וסורגי הברזל עודם כרוכים סביבו.