ילד טיפש, כך הוא קרא לי. ילד טיפש.
ערפד מטומטם, עניתי לו במחשבתי, ערפד מטומטם שחי עם בני האדם
המזוהמים האלו.
אני חושש שהתחלתי לשנוא את בני האדם באמת ובתמים. אבל
שניראיקאי הארורה הזו, האשוני המטומטמת הזו לא שנאה אותם. גם
כאשר היא התמוטטה בשלג, היא לא אמרה מילה נגדם. המשיכה לדמם
ולשנוא אותי, אותי! מסרבת שאעזור לה, מעדיפה להישאר בשלג
ולהתפגר. אולי הייתי צריך לעזור לעצמי ולקחת את דמה, ואולי לא
הייתי שורד בלעדיה. היא הצליחה להציל אותי לאחר מכן. להציל את
שנינו מהערפד המטומטם.
"הערפד שהציל את חייכם לאחר מכן" שמעתי קול שקט לצידי.
נשפתי בזעף. תהיתי לא מעט לגבי יכולתו לקרוא מחשבות. "מה אתה
רוצה?" ניראה שהערפד עקב אחרי עד לכאן. אמנם אין לו כנפיים,
אבל הוא מהיר וחמקמק מספיק בשביל זה. ואולי יש לו, הרהרתי.
"אני?" שאל בגיחוך "ברגע זה ברצוני לסיים את הפרשיה הזו עם שני
המכונפים המתוקים שלי"
נימתו לא מצאה חן בעיני. משכתי את מבטי מקרחת היער שאליה צפיתי
ממקומי על העץ אל הערפד.
"למה כוונתך?" שאלתי בחשד. הערפד המשיך לצפות בחוסר תנועה אל
עבר קרחת היער. שפתיו כמעט לא נעו כשדיבר לבסוף. "ברצוני לברר
מדוע אתה נואש כל כך לשכב איתה"
החזרתי את מבטי אל קרחת היער. "זוהי חובתי" עניתי בקור.
נימתו השקטה של הערפד הייתה עליזה כמעט, כאשר דיבר שוב "אתם
מוצאים חן בעיני, שניכם" אמר "כאשר נפלתם לידי כמעט התפתיתי
לקחת את דמכם, כל כך מתוקים הייתם"
"היא מנעה ממך" מלמלתי בשביעות רצון.
"כיצד יכולתי לסרב לה? לא יכולתי. היא איבדה את כנפיה, גופה
חצי קפוא,פצוע כולו וקרוב לוודאי שנאנסה ימים מספר לפני כן
בידי חבורת אצילים, ובכל זאת התנפלה עלי כמו כלב רעב, וניסתה
לנשוך אותי. לא, נערי היקר, לא יכולתי לקחת אתכם." הערפד דיבר
בנימה ריקנית, אך עדיין השתדלתי להבין את כוונותיו הנסתרות.
תנועה קלה משכה את עיני. ניראה שמשהו התנועע בין השיחים בצידה
השני קרחת היער. לאחר זמן קצר פרץ משם שועל קטן ומבוהל, ורץ
לכיווננו. בזווית עיני קלטתי את הערפד צונח מטה. אולי הלך
לרדוף אחר השועל, חשבתי. אולי הוא רעב.
היא צעדה אל תוך השלג החשוף שבין העצים. זיהיתי אותה, אף
שכנפיה היו עדיין חסרות. היא הביטה לכיווני באדישות. תהיתי מה
לעשות. יכולתי לצאת אליה... אבל העניין ניראה לי חשוד מעט.
ובזמן שתהיתי ראיתי כיצד ניגשת אליה דמות. היה זה הערפד.
בזרועותיו התכרבל שועל קטן, ונראה שליו.
"בוא" החווה הערפד אלי. בתוכי התעוררה תחושה מוזרה. תחושה שטוב
יהיה אם אקשיב לו. נתקלתי בתחושה הזו כבר וזיהיתי אותה, אבל
בכל זאת צנחתי מטה וניגשתי אליהם.
שניראיקאי הביטה בי בשתיקה. השפלתי את מבטי.
"הצלתי את חייך" אמרתי לה "לא השארתי אותך למות בשלג."
"ומה בכך?" ירקה לעברי בסלידה "אולי הצלת את חיי, אבל לא
התביישת לתבוע את ששיך לך, לדעתך."
"הצלתי את חייך פעמיים" מלמלתי. על פניה לא נראתה הבעה. היא
שלחה את ידה מעבר לעורפה ושלפה את חרבה, ופנתה אל הערפד.
"סיפרת לי שבני האדם פותרים סכסוכים בעניינים שכאלו בעזרת
קרב."
"בדרך כלל זה בין שני זכרים" אמר הערפד
"אני לא בת אנוש, אז אין זה נוגע לי" אמרה, והתאימה את גופה
לתנוחת קרב.
משהו בתוכי נרתע. "אינני מתכוון לפגוע בך" אמרתי לה "אין צורך
להלחם" כעבור רגע הוספתי "לפחות לא עכשיו".
האשוני פערה את פיה, ותוך הבלטת ניביה השמיעה קול נשיפה. "לא
ניסית לפגוע בי?"שאלה בנימה קשיחה "זיכרונך קצר מכדי לזכור מה
עשית לי לפני בחדר שמארחנו הערפד השאיל לנו?" ירקה.
הערפד הביט בי במבט מצפה לדבר מה. לאחר מכן שחרר את השועל הקטן
לדרכו, שעד מהרה נעלם בתוך היער.
"התחייבת לי" אמרתי לה. החלטתי שאין זה טוב להלחם עכשיו. אמנם
שניראקאי אינה בשיא כושרה, אבל זעמה הופך אותה למסוכנת.
האשוני הזדקפה והורידה את חרבה מטה. "לא עמדת בהתחייבויותיך
כלפי" אמרה בשקט "ואני לא מתכוונת לעמוד בהתחייבותי כלפיך."
"סלחו לי, רבותי" אמרה הערפד בנימה שקטה. הפניתי אליו את מבטי.
שמתי לב שגם היא הביטה בו.
"יש לי הצעה" אמר ובלי לחכות לתשובה המשיך "בגלל ששניכם רוצים
להלחם, הילחמו. והתנאים שתסכימו עליהם יובטחו למנצח"
"ואם מישהו ייהרג?" שאלה האשוני בנחת
"אני בספק אם תהרגו זה את זה" אמר.
"אני לא מסכימה" אמרה. הופתעתי. חשבתי שתסכים.
"אני הייתי רוצה להיענות להצעה זו" אמרתי ושלפתי את חרבי. כמה
טוב להחזיק בה שוב, בחרב שלי.
"כל כוונתי היא להפסיק את רדיפתו המטופשת אחרי" אמרה האשוני.
"את לא יכולה להבין את כוונתה" אמרתי לה בכעס.
"אם כך עליך להסביר לי" אמרה, מביטה בי בנחת. נזכרתי בשבועותיי
וידעתי שלא אוכל לספר לה. שתקתי.
"אם כך, אז אלחם בך, על מנת להפסיק את הטירוף הזה" אמרה,
וניראה שראיתי שוב אדישות בפניה. הערפד ניגש אליה.
"יקירתי" אמר בשקט "אינך יכולה להלחם". היא נרתעה ממנו, ונראה
שגם מנימת דבריו. "את מותשת מידי" המשיך, וחשבתי ששמעתי חיוך
בקולו.
"ומה בכך?" שאלה בשלווה "לו" אמרה, והחוותה אלי "לא אכפת".
הערפד גיחך והתקרב אליה, ונראה כמחבק אותה. הוא לחש לה דבר מה,
והיא טמנה את פניה בצווארו. תהיתי מה פשר הדבר. הרגשתי שיתוק
בגופי, כאשר הבטתי בערפד, ראיתי שהוא מתבונן בי בחיוך.
"אל תזוז" אמר "כל שאני עושה הוא להשוות את התנאים."
כעבור זמן קצר האשוני התרחקה ממנו, מלקקת את שפתיה.
דם, הרהרתי, הוא נתן לה מדמו.
האשוני קדה לו והחזירה את מבטה אלי.
"אם תנצח" אמרה "התחייבותי כלפיך תקפות"
"ואם תנצחי?" שאלתי
"התפלל לירח שלך שתראה אותו שוב" אמרה, ורצה לעברי עם חרבה.
ידעתי שהתנועה הנה איום בלבד, לכן קפצתי באוויר ופרשתי את
כנפי. ריחפתי מעליה, וידעתי שאינה יכולה לתקוף אותי, בעודה
מחוסרת כנפיים.
"התחייבויותייך כלפי כוללות מחזור ירח אחד" אמרתי
"ומה בכך" שאלה והרימה את חרבה בתנוחה מגוננת מעליה, מסתובבת
בעוד אני מרחף סביבה.
"לאחר הקרב, בהנחה שאנצח, ואת תפצעי, יהיה עלי להצילך, שוב"
אמרתי.
"אם זהו רצונך" אמרה, ממשיכה לעקוב אחר תנועותיי.
"ואת תתחייבי למחזור ירח נוסף" הוספתי. ואז הבנתי את טעותי,
הדיבור לא נתן לי להיכנס לריכוז מספיק, ועתה האשוני קפצה אל
מולי, חרבה שלוחה אלי. הספקתי להסיט את גופי וחרבה חתכה בצד
גופי, וקרעה את כנפי.
"מתחייבת" שמעתי אותה אומרת בעת שהכתה אותי בידה השנייה,
ונפלנו מטה. בכאב רב הצלחתי לנחות על רגלי. האשוני צנחה לצידי,
מנסה לשלוף את חרבה מיתוך כנפי. ניצלתי את ההזדמנות, ושלחתי את
חרבי אל ירכה. הרגשתי את החרב חותכת בה. היא שלחה את ידה
במהירות ותפסה בניצב, קופצת לאחור, וחותכת בי בחרב שעוד החזיקה
בידה. הרגשתי את חום הדם הנשפך ממותני, וכי ידי מחליקה מניצב
חרבי. עתה עמדה במרחק מה ממני, שולפת בפנים שהכאב ניכר בהן את
חרבי מירכה. הוצאתי את החרב מכנפי, וזרקתי אותה הצידה. ראיתי
שהערפד תפס אותה. האשוני אף היא זרקה את חרבה אליו.
שמעתי פעם שאשוני אכזריות בקרבות ידניים.
היא התנפלה עלי באגרופים ובעיטות, והחלטתי שלא להגן על עצמי,
אלא שלחתי בעיטה צידית אל ירכה הפגועה. האשוני נעצרה ואז שלחה
את אצבעותיה לעבר חזי. היא עשויה לשלוף את ליבי החוצה בבדרך
זו, חשבתי והסטתי את ידה במהירות, מנסה להפיל אותה, לגבור עליה
במשקלי. אך זו הייתה טעות. האשוני הפילה אותי על הגב במהירות,
ובעטה במפשעתי. לאחר מכן קפצה ונחתה בעקביה על סרעפתי.
השתנקתי. היא אחזה בצווארי בכוח ופתחה את פיה. שלחתי את ידי
ותפסתי בלחייה בכוח. שניראקאי נהמה בזעם, וניסתה לנשוך את
אצבעותיי, ידיה עדיין אוחזות בצווארי בכוח. הידקתי את אחיזתי,
והרגשתי כיצד העור נכנע ללחץ, ונקרע. ידיה המשיכו ללחוץ על
גרוני. אגרפתי את ידי והכיתי אותה ברקתה בחוזקה. אחיזתה
השתחררה והיא נפלה הצידה. נראה שהכיתי אותה חזק משהתכוונתי,
שכן מבטה הזדגג רגעים אחדים. התרוממתי במהירות והתיישבתי על
חזה וזרועותיה, ובמהירות קרבתי את פי אל צווארה ונשכתי אותה,
יונק את דמה. הרגשתי כאב בירכיי והרגשתי כיצד אצבעותיה חודרות
את העור ותולשות אותו. המשכתי לינוק. בסופו של דבר תהיה חלשה
מכדי להלחם, ועתה, תכאיב נא לי כמה שתרצה. דמה עשוי לשמור אותי
במצב טוב משלה. היא המשיכה לתלוש את העור ולקרוע כלי דם, אבל
כעבור זמן קצר שמעתי כיצד ידיה צונחות לצידי גופה. ידעתי כי זה
עשוי להיות תכסיס מצידה, דרך להטעות אותי, אז המשכתי.
"הפסק" שמעתי את קולו של הערפד "הפסק אם אין ברצונך להרוג
אותה". התנתקתי ממנה, וחסמתי את הפציעה בידי. כאשר הבטתי בה,
ראיתי לאור הירח כי עיניה מזוגגות וחסרות הבעה. מתות כמעט.
הערפד העביר את ידו בשערו במחווה אנושית למדי.
"ילדים אומללים" אמר "כל כך אומללים".
ניצחתי, הרהרתי, ניצחתי. העניין נראה לפתע סר טעם. לפתע כלל לא
היה אכפת לי מהתחייבויותיי כלפי החבורה שלי, כלפי בני המין
שלי. יצרתי כישוף החלמה פשוט, והרגשתי כיצד העור תחת אצבעותיי
נרפא. התגלגלתי מעליה בכאב. לא היה לי מספיק כוח לרפא את
שנינו. גופי כאב במקומות רבים כל כך.
"אני ארפה את פציעותיכם" אמר הערפד, והשכיב אותי על קרקע היער.
הייתי מטושטש כל כך. ראיתי כיצד הוא נושך את פרק ידו ומעביר
אותו מעל גופי. תחושת צריבה התפשטה בי.
"האשוני והאקורו, הם זן קרוב לזן הערפדים" אמר בשקט, ופנה לעבר
האשוני, מעביר את ידו המדממת מעל פציעותיה. "אתם גם קרובים לזן
הקיאואה הנבואי, כמובן, שגם להם יש כנפיים." המשיך להרצות.
תהיתי מדוע הוא מספר זאת.
"במידה זו או אחרת כולנו קרובים לבני האדם, שכן צורתנו קרובה
לשלהם". התיישבתי, וחשתי כי ראשי עומד להתבקע. הבטתי כיצד דמו
נוטף על ירכה הפגועה של האשוני.
"עליך לנוח" אמר לי "שכב על בטנך"
צייתי לו, והרגשתי את תחושת הצריבה בצידן האחורי של ירכי
הקרועות.
"כמו כן" המשיך בנימתו הקודמת "קרובים אנו לאחדים מיצורי
האגדות של בני האדם. יצורים שנכחדו"
"מדוע אתה מספר זאת?" נשמע קול חלש, קולה של שניראקאי.
"אתם הם היחידים מבין הזנים שעדיין לא התרבו. מספרכם מתמעט
משנה לשנה. תמהני אם באמת אינכם מסוגלים להתרבות."
"מדוע זה כך?" שאלה האשוני בחולשה.
"אתם נמצאים במלחמה בלתי פוסקת, סרת טעם ומיותרת בניכם ובין
עצמכם. יתכן ויש לכך קשר, ויתכן ולא."
"ומה אתה חושב?" שאלה האשוני. לפתע הבנתי כי הערפד יודע מהי
דרך ההתרבות שעדיין לא צלחה. עדיין.
"אצל ערפדים" אמר "לא תתכן התרבות עם כפייה. מה שאתם עושים
נעשה בכפייה. זכרים תופסים נקבות. יתכן וזו הסיבה."
"מהי דרך ההתרבות הזו שנעשית בכפיה?" שאלה האשוני בשקט.
"עלייך לנוח" אמר הערפד, "עלייך לנוח כפי שעושה יריבך. הוא
ניצח ועלייך לשמור את כוחך לשני מחזורי ירח אלו"
האשוני נאנחה.
"אתה יכול להתהפך עכשיו" אמר לי "ואני אמשיך לספר לכם."
התהפכתי, וחיכיתי למוצא פיו. התעניינתי בדבריו. רציתי לדעת אם
אכן זה נכון. העניין נשמע הגיוני למדי.
"שמעתי פעם שבין זכר אקורו ונקבת אשוני צריכה להיות התאמה
מסוימת, שמפורטת בכתביהם הסודיים." המשיך הערפד לדבר. העניין
היה נכון, ככול הנראה, אחרת מדוע הייתי צריך לתפוס דווקא אשוני
מסוימת?
"עוד סופר לי כי ראשי שתי העדות נפגשים ומצליבים נתונים
ומוצאים התאמה בין פרטים"
"לא יתכן" אמרתי בהלם.
"העניין הנוכחי ידוע לי משמועה בלבד, אז הרגע." אמר הערפד "גם
עליך לנוח."
תהיתי אם הידע הזה הגיע לו מפליטות פה של בני מיני, אשר רבים
מהם עברו דרך ביתו, או שמה באמת סופר לו העניין.
"בכל מקרה" המשיך "בני האדם אינם שולטים בגופם כפי ששולטים
ערפדים. על כן הזדווגות בכפיה אינה מולידה צאצאים אצל הערפדים
אך אצל בני האדם עשויה להוליד. ואני חשבתי, שבשל הקרבה הרבה
שלכם אל ערפדים וזנים נוספים, לא תוכלו להביא צאצאים כל עוד
שני הצדדים לא ירצו בכך. ולרוב זה דורש יחס ... יחס רגשי מסוים
שנובע מהבנה והכירות עמוקה."
"השערה מעניינת" אמרתי לו. עתה הרגשתי חזק יותר. התיישבתי
באיטיות, ונוכחתי כי ראשי לא כואב עוד.
"מהו היחס הזה?" שאלתי
"אין לו מילה בשפתכם" אמר הערפד "ולכן לא תוכל להבין את המושג,
אבל אני מקווה שבקרוב תהייה מילה כזאת."
"כרצונך" אמרתי והבטתי באשוני. היא שכבה על קרקע היער וניראה
שהתנמנמה. הערפד גחן אליה ולאחר מכן התרומם והיא בזרועותיו.
היא מלמלה דבר מה בבלבול. התרוממתי גם אני.
"נלך לתפוס לנו כמה סוחרים בבני מינכם. שמעתי על משלחת ציד
שיצאה ונמצאת ביער הזה" אמר לי
"מדוע?" שאלתי "איני יודע אם אוכל להלחם בהם"
"לא להלחם" אמר הערפד בחולמניות "כל העניין הזה שלכם גרם לי
לרעב. ואני בטוח שגם אתה לא תתנגד לארוחה קלה לפני שתיקח את
שניראקאי המתוקה שלך למגורייך."
"לא, לא אתנגד" אמרתי "אך מעולם לא צדתי בני אנוש, והפסדתי
בקרב לציידים"
"אין מדובר כאן בקרב, אלא במלאכת ציד פשוט" אמר הערפד "והאמן
לי, פשוט לצוד אותם מלצוד חלזונות" הוא החל ללכת בנחת אל תוך
היער. הלכתי אחריו. "אם כי רק חלזונות בשיא המהירות" ציין
בבדיחות. מעולם לא שמעתי אותו מתבדח קודם לכן.
"יש להם כישוף נגד בני מיני" אמרתי והבטתי לאחור, לעבר קרחת
היער שדם רב נשפך בה. שועל קטן הגיע ורחרח את הקרקע.
"זהו ענן של חומר שמופק מצמח, אשר נוהג להסיח את הדעת. בני אדם
רבים מעשנים אותו" ענה לי הערפד בשלווה, והגביר את קצב ההליכה.
"גם עלי הוא משפיע."
"ואם הם ישתמשו בו?" שאלתי, אם כי לא חששתי במיוחד. עתה
התרחקנו כבר מרחק לא מועט מקרחת היער.
"התרכז במטרתך נערי. במקרים אלו אני לרוב נוהג לחשוב כמה
טעימים הם יהיו כאשר אקשור אותם זה לזה, ואפחיד אותם עד מוות"
הערפד נראה מאושר מעצם המחשבה על הארוחה שמחכה לו.
"אם כך, הם בעצם פגיעים מאוד?" שאלתי כעבור שתיקה ארוכה. היינו
במעבה היער. ממרחק שמעתי קול שירה מוזר, אנושי. הערפד קפץ על
העץ והניח את האשוני במזלג בין ענפים. כאשר נחת מטה ענה לי.
"אמרתי לך כבר, יותר קשה לצוד חילזון." אמר הערפד, ומשך אותי
לכיוון השירה.