היא הייתה מסוג האנשים שכולם שמים לב אליהם כאשר הם נכנסים
לחדר. אחת שאפשר לזהות בקלות מתוך קהל הומה אדם בהופעת רוק או
בסתם עוד הפגנה נגד שריפת יערות. זה לא שהיא הייתה איזה שניים
וחצי מטר גובה. גם לא היו לה שלוש עיניים או פגם בולט אחר, כמו
זנב למשל. דווקא היה לה מראה מאוד אלגנטי ומלא עצמה, אך
בעיקר...  היא הייתה ג'ינג'ית. והיא אפילו לא הייתה צאצאו של
השטן כפי שהיה נהוג להאמין בראשיתה של ההיסטוריה. לעומת זאת,
היכולת שלה להקפיא אנשים במקומם בפחד באמצעות מבט חודרני אחד,
העלה חשד בכיוון ההפוך.

תמיד היא הייתה ג'ינג'ית ולעולם לא לקחה הפסקה. מהבוקר ועד
הערב, שיערה הכתים את ראשה בצבעו הנועז. היא זכרה את הרגע בו
הביטה לראשונה לעבר השקיעה ולא הבינה למה הראי כל כך מטושטש
וכבר אז ידעה שצבע זה ילווה אותה גם עד לימי הברידג' העליזים
אשר צפן לה עתידה הזוהר. מדי פעם מצאה עצמה תוהה אודות שינוי
במראה, כפי שחציל תוהה מה היה קורה אילולי היה סגול. אמנם היא
לא הייתה חציל (לפחות לא בגלגול הזה), אך לעיתים הבינה כיצד
אחד עלול להרגיש. אולם, תמיד פחדה שאם תוותר על נכסה החיוני,
תאבד את הייחודיות שבה. הרי, כולם ידעו שהיא הג'ינג'ית. לידה
כל ג'ינג'ית אחרת נראתה יותר בלונדינית מ'עוף זה ציפור'. עם
זאת, השגרה כבר החלה בחשאי לחפור מאחוריה בור גדול והתכוננה
לשים לה רגל.

כעבור זמן מה, החליטה לנסות ולצאת מאור הזרקורים בזהירות, מבלי
להיתקל בפנסים, ולשבת קצת בנחת בקהל. היה נמאס לה ללכת ברחוב,
להרגיש בנוכחותם של המבטים לעבר ראשה ולשמוע תפילות חרישות
'בבקשה, שרק תלך בשמש' כדי שיוכלו לראות את שערה האדמוני בוער
במלוא הדרו. על כן, פשפשה בארון הבגדים, הוציאה, הכניסה ושוב
הוציאה, עד שלבסוף מצאה אותו, את ישראל.

ישראל היה כובע קטן וחולדתי אשר קיבלה בתור מתנת יום הולדת
לפני מספר שנים מידידה קרובה. באותו הזמן, התעצבנה על הידידה
וטענה שלא הכירה אותה כלל. 'מה היא קונה לי כובע? בטח מקנאה'.
אדמונית השיער חבשה את ישראל ובן רגע כל הברק והזוהר נמוגו מן
החדר והעולם עבר לשדר בשחור לבן.

כאשר יצאה מביתה מיד שמה לב להבדל. היא הרגישה חופשייה מכבליה
הזהובים ומשוחררת מהאנשים אשר עקבו אחריה עם ראשיהם כמו ארנבת
אחר שיח פטרוזיליה. היא המשיכה ללכת בשלווה בעולמה האפרורי,
עוטפת סביבה את מעילה חסר הצבע כנגד הרוח הקרירה. אך עד מהרה
הרגישה שמשהו חסר, משהו לא התאים. היא הסתובבה לאחור והבינה
שאף אחד לא חש בנוכחותה. לאט לאט בטחונה העצמי התערער.

מרחוק קלטה התקבצות אנשים וכאשר קרבה לאזור, החלה גם לשמוע
מוסיקת רקע. מבין הדמויות האפורות זיהתה ידיד שלה וקראה לעברו,
אולם בגלל הכובע שחבשה הוא לא הצליח להבחין בה מבעד להמון. ללא
היסוס, הסירה בדרמטיות את ישראל מראשה ובכך הציתה מחדש את
הלהבה אשר בשיערה. גל של צבע שטף את הקהל והחזירו לחיים. השמש
יצאה ממקום מחבואה, כנראה אפילו היא ניסתה להתבונן בנקודה
הזוהרת אשר הופיעה לפתע במרכז הקהל.

מאוחר מדי הבינה הג'ינג'ית את הטעות המרה אותה עשתה כאשר בלבלה
קהל של הופעה קטנה בסתם עוד הפגנה נגד שריפת יערות. מה שהוביל
ללא פחות מתריסר דליים של מים, אשר תוכנם הותז על פניה ועל
מעילה הירוק בניסיון לכבות את האש שלראשה.

היא עמדה בין האנשים, אלגנטית, מלאת עצמה וג'ינג'ית, אך
בעיקר... רטובה. היא העיפה מבט אחד והקהל כולו קפא במקומו
בפחד. הרחק משם, באזור חמים אחר, מישהו עצר לרגע להתגאות בביתו
הקטנה ומיהר לחזור להשחיז את קלשונו.