היא המשיכה לקחת איתה מחברת בנסיעות, אף שעבר זמן רב מאז ישבה
וכתבה.
פעם היתה לוקחת אפילו יותר ממחברת אחת. מחברת גדולה שימשה
לסיפורים קצרים ומכתבים שכתבה, ומחברת קטנה לשירים. שתיהן
בכריכה צבעונית, קשה. זמן רב הוקדש לבחירת מידת המחברות וצבען.
לפעמים היא חיפשה צבע שישדר לה עצב שהיה קשה לה לעכל, לפעמים
יצירתיות. אבל עכשיו נשארות המחברות ריקות. מדי פעם היא מאלצת
את עצמה לכתוב כמה מלים בכתב יד שממילא לא תצליח לקרוא אחר כך,
אבל בדרך כלל היא מכניסה כלאחר יד מחברת דקה ללא כריכה, שתישאר
מונחת בתיק במהלך כל הנסיעה, כאילו כדי לצאת ידי חובה.

כך יצא שבזמן הנסיעה ברכבת המהירה, נפלה עליה פתאום השראה, ואז
היא גילתה בפעם הראשונה שטלטלות הרכבת המהירה לא מאפשרות כתיבה
ברורה. הכתיבה נעשית קשה בעיקר בצמתים בהם מתפצלות המסילות.
והיא דווקא תכננה, אחרי הרבה מאוד זמן, לטרוח ולכתוב בכתב יד
קריא. אחרת המלים והמחשבות שיוצאות לה מהראש כאילו נקברות, שכן
לא רק שאיש מלבדה לא יכול לקרוא אותן, אלא גם היא עצמה מתעצלת
ברוב המקרים לפענח מלים שכמו נכתבו כשהכותב לא הסתכל כלל על
הדף. לפעמים היא באמת לא הסתכלה. ניסתה להקיא את המלים ממוחה
כמה שיותר מהר, ללא הגיון וסדר, והשאירה אותיות מחוברות ומלים
שנראות כולן כמו ג'יבריש אחד גדול.

פעם היא היתה משקיעה יותר בכתיבה. כתב היד שלה לא היה יפה, אבל
במחברות עם הכריכות העבות והצבעוניות היא רצתה שלמה שהיא כותבת
תהיה משמעות. אחת אחת היא היתה מוציאה את המלים, במסלול שעובר
מהמוח אל היד. האצבע שלה היתה מעוותת מעוצמת אחיזתה בעט.
את השירים שיותר אהבה היא גם הקלידה למחשב והדפיסה. ערמות של
דפים מודפסים שוכבות עד היום באחת המגרות בבית הוריה.
אף פעם לא היה ממש מה לעשות עם שירים. מוציאים אותם כמו נזלת
ודמעות, מקיאים כמו אוכל מקולקל שהגוף דוחה ולא רוצה להתמודד
איתו. אחר כך הם נשארים בדפים. מדי פעם קוראים בהם ונזכרים,
המומים, בכמות הרגשות שהיינו אמורים לשכוח ולהדחיק, אם לא היו
נשפכות אל המלים.
לפעמים מכחישים את הקשר שלנו אליהם, לפעמים נבוכים. כמו היחס
לבעל חיים אהוב שמת. הצער והגעגועים, המעיים של הכאב. והכל
מונצח לו על הנייר. כמו פוחלץ. יצירת אמנות יפה בכאבה, שנראית
כמו חיים, אבל לא. היא חשבה, אולי באמת עדיף לקבור אותם.

איך משהו יכול להיות כל כך יפה וכל כך כואב, היא שאלה את בן
הזוג שלה היום, בשיחה מהטלפון הציבורי של תחנת הרכבת. הוא המהם
במקום לתת תשובה. היא לא ציפתה לתשובה.

פעם, מזמן, כשהיא עוד כתבה והרבה, היא הסתכלה באלבום תמונות
ישן של הוריה. בין התמונות נחבא דף צהוב שעליו צירוף אותיות
ומלים בכתב ידה של אמה. דמעות כיסו את עיניה. השיר היה מקסים.
היא נופפה בדף הצהוב לנגד עיניה של אמה, בעיניה בקשה להסבר.
"הכתיבה מדכאת" הסבירה האם, "בגלל זה הפסקתי לכתוב. למה לי
להתעצב?"
היא לא הבינה, או לא רצתה להבין. הרי עצב הוא דבר שיש לו
שורשים. אז היא עוד חשבה שהוא לא ייעלם אם לא ייפרט למלים.
היא התעקשה להמשיך לכתוב, עד שהבינה את מה שאמרה לה אמה. את
החלק של העצב היא הבינה, וגם את דיבוריה על חוסר מימוש עצמי
ועל חלומות שלא התגשמו.

בנסיעה הבלתי נגמרת ברכבת, בפעם הראשונה מאז החלה את הפרידות
הבלתי נסבלות שלווו בנסיעות בלתי נסבלות עוד יותר, היא פתחה את
המחברת. זה היה אחרי שהיא סיימה לקרוא ספר שקיבלה מהאיש שנפרדה
ממנו הפעם לפני הנסיעה. לקט של סיפורים קצרים קוריאניים, כולם
עצובים. מולה ישב בחור עם ספר שנכתב בשפת המקור של התרגום. הוא
פזל בהפתעה לכיוונה של הבחורה עגולת העיניים עם הספר שכותרתו
נכתבה בסימניות שנראו לה מרובעות. אך כמו שאר היושבים על
הספסל, הוא לא הבין את השפה שאליה הוא תורגם.
היא חשבה שבליל המלים שהיא נמנעה מלכתוב מציף את ראשה, ולא
יכלה לשאת זאת עוד. בכתב עולה ויורד לפי קצב טלטלות מסילת
הרכבת, היא כתבה:

"הכאב לא פוחת.
אפשר היה לחשוב שזה יהיה קל יותר עם הזמן,
אבל לא.
זה לא כמו סיפור אהבה לבחור, שנגמר בתחושה שהשריר ממנו עשוי
הלב נקרע לגזרים, ואחר כך לאט מתאחה. לא. זה כואב אותו הדבר".


פעם לימדו אותה שכאב הוא דבר שאי אפשר למדוד או לאמוד, כי מה
שכואב לאחד יכול להיות בלתי מורגש לאחר. היא חושבת שאפשר לחלק
לקטגוריות את הכאב: כאב שבגללו רוצים למות, כאב שממנו מנסים
להתחמק וכאב שגורם לך לשמוח שאתה יכול עוד להרגיש. היא חשבה
שהכאב שבנסיעות ובפרידות הוא זה מהסוג הראשון, אבל אחר כך
הפריכה את התאוריה שבנתה. זה היה אולי כאב בלתי נסבל שהיא לא
ראתה שום מוצא ממנו, לא בעבר ולא עכשיו, אבל הוא היה מהול
באושר הזה של האהבה, ההיקשרות והתחושה.  ובאמצע היה תמיד הרצון
הזה, להתחמק.

היא החליטה לקבור את הרגשות בעט השחור ובדף, ולסגור את המחברת
מעליהם.