כשאמא של אוריאל פרץ ז"ל הגיעה למכינה לדבר היא סיפרה על זה
שהיא ביקשה שהחברים של אוריאל לצוות יכתבו עליו או אליו. אמרו
לה שהיא לא יודעת למה היא נכנסה, כל הגולנצ'יקים האלו, כל
המכתבים יהיו בסגנון של "אחי", "נשמה שלי", "כפרה", "מת עליך
חולה חולה עליך" בלה בלה בלה.
וכשהיא קיבלה את המכתבים זה היה להיפך. לא כפרה ולא אחי. אפשר
היה לחשוב שעמוס עוז כתב את המכתבים.

כיאה לצנחן שכמוני אני אשתדל לכתוב כמה שיותר רשמית. כזה אני.
מצטער, אתה מכיר אותי כאחד שלא יכול להוציא את הרגשות שלו עד
הסוף.

יש משחק של חיילים שנקרא "הוא כבר לא". מה זה אומר? זה אומר
שכשמישהו מת החברים שלו לצוות או למחלקה משחקים את זה כדי לא
לשכוח אותו. לדוגמא "צחי כבר לא יקנה סוברו", "צחי כבר לא
יטייל בסינגפור". אסור לחזור על אותו דבר פעמיים. זה אין
סופי.
בהתחלה כשמתת חשבתי שאולי גם אני אשחק את זה. מה כבר לא תעשה,
אלף ואחד דברים כבר לא תעשה. לא תדבר עם אחותך, לא תתנדב יותר,
לא תתחתן, לא תהיה אבא, לא תהיה המלך של המחזור במכינה בעלי,
לא תלך למשחקים של הפועל, לא תטייל יותר בכל חור שכוח אל
במדינה הקטנה שלנו, לא תהיה בסיירת מטכ"ל, לא תסתובב עם החיוך
הזה שלך, סוג של סימן היכר שלך, החיוך הכובש הזה.

אבל זו הנקודה, אתה כבר לא. אתה כבר לא תהיה כלום. אתה מת.

אז למה לדבר על העבר כשאפשר להסתכל קדימה? כן, זה מה שצריך
לעשות. ללכת קדימה. ללמוד מהטוב שבך ולהתקדם איתו, לקדם איתו.
הולכים לכתוב על שמך ספר תורה, יהיה כנראה גרעין על שמך,
הוציאו שיר לכבודך. חייבים לקחת את הטוב שבך ולהתקדם איתו
הלאה. ככה נזכור אותך הכי טוב. כמה טוב יצא ממך. חכה חכה כמה
טוב עוד יצא ממך.

ואני , אחי (בסדר בסדר, הייתי חייב), מה אני לוקח ממך?
אני לוקח ממך שני דברים. האחד הוא לא לוותר. להציב יעדים
ומשימות ולעמוד בהם. אבל בשקט, בשושו, שאף אחד לא ידע. לא תמיד
צריך לדעת.
והשני הוא לדעת לקבל את כולם כמו שהם. רק בשנה למותך הבנתי כמה
טוב עשית בזה לאנשים אחרים. תמיד ידעת להעריך את כולם. זו מעלה
גדולה שאני רוצה לקחת על עצמי.

אריאל, אני מתגעגע גם כשאני לא מראה את זה כל כך. גם כשאין לי
דרך להראות את זה. משהו בי מתגעגע אליך.

תודה.

נכתב על אריאל שטריגלר שנהרג בתאונת דרכים לפני שנה.