במקום שבו ניתן לזהות
רגעים שכבר נחוו,
רק עם שפתיים אחרות,
עם אף שמתנפח בזעם,
או מחשוף שותק המתאמץ לעצור הלמות ליבה,
שם אני קלישאה קבורה
שקמה לתחייה.

בסגנון שמשני עבריו
מושים ילדי הכפר של כוונתי
דגים מתים מתוך מים עכורים,
משתקפות בכל זאת בבואות דומות
שזימנתי לעצמי,
אם גינויי והסבריה
שבים לנשוך בזנבותיהם ההדדיים,
אני קלישאה שהעבירה אותי על דעתי.

בין שורות הכוכבים הלילה,
חיפושים שלא החלו
בזכות שובם אל נקודת המוצא.
אם כל שנמצא הוא עיניים כעוסות המתרככות
כשינוי המזג בשעה ארבע,
כהקרבות מיותרות
שמובנות רק בדיעבד,
לפני ששוב מאבדות את טעמן,
אם משם באתי
ואליה אני שב,
אני קלישאה
עצובה במיוחד.