[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







גיא טבק
/
ראש-דשא

זמזום המכונה התערבב ביבבות החנוקות של אושרי. "אח שלי, זה
לטובתך, תאמין לי". אמרתי, בעודי אוחז לו בעורף בנחישות
ורגישות, ובידי השנייה מגביר את עוצמת המכונה ומתקרב לעבר
הקרקפת.
הכל התחיל לפני חודש בערך, באחד מלילות-הקיץ הסתמיים שהעברתי
אצל אושרי בדירת החדר וסנטימטר המטונפת שלו בפלורנטין. צפיתי
בחדשות כשאושרי הגיח מהמקלחת עטוף בחלוק סוף-מסלול שלו, כולו
נוטף מים וזיעה בפנים לבנות. "אח שלי, בוא רגע, תסתכל מקרוב,
ותגיד לי שזה לא מה שאני חושב שזה". סינן בהיסטריה, תוך כדי
שהוא מהדק את שיערו לאחור. התקרבתי לעברו בדאגה, כשבראש אני
מריץ את הנתיב המהיר ביותר שאני מכיר לאיכילוב בשעה הזו של
הלילה. תפסתי לו את הראש משני הצדדים והתמקמתי בנקודת תצפית
אופטימלית, לאחר סריקה מקיפה ויסודית הרגעתי אותו "אח שלי, הכל
בסדר, אין פה כלום". אושרי טס בחזרה למקלחת ונעמד מול המראה
"זאת בדיוק הבעיה" צעק לעברי "אין שם כלום!".
זהו רגע גורלי בחייו של כל גבר עלי-אדמות. נקודת אל-חזור, ממש
כמו בשנייה ששוברים את הכוס, רק יותר גרוע, כי מכאן אין דרך
חזרה. החיים מאותו רגע מתחלקים ל-2: לפני הופעת המפרץ ואחריו.
על אחת כמה וכמה במקרה של אושרי, המוכר בחבר'ה כאושרי ה"ברבי"
מאז ומתמיד בחורות היו מתרשמות מהטיפוח הקפדני, הלחות התמידית,
הרכות והברק. אושרי היה פרסומת מהלכת לכל תכשירי-השיער הקיימים
בשוק. לצבא הוא פיברק אישור רפואי מיוחד שאפילו סטיבן הוקינג
לא היה מתבייש בו, רק כדי לא להסתפר.
אני, שלא ברור איזה צד-משפחתי השפיע עלי, עטיתי לראשי שיער
מדובלל כבר מהיום הראשון. כשגיליתי ביום בהיר בהודו, בגיל 23
שהגיע הרגע, הודתי לאלוהים (וגם לדאלי לאמה) שפטרני מעונשו של
זה. מהתקלותי לאורך השנים במספר רב של מקרים מסוג זה, הגעתי
למסקנה שישנן 3 דרכי-התמודדות עם התופעה.
הראשונה, וכמובן הבוגרת והקשה יותר, דורשת פעולה פשוטה לכאורה
והיא השלמה עם המצב. כניעה לכוחות גדולים ממך, קבלת המציאות
הביולוגית הבלתי-ניתנת לערעור, והסתגלות מהירה לעצמך השונה
במקצת. כדי לנצל את המראה החדש, מומלץ כמובן לעבור למלתחה
אלגנטית יותר, בתוספת של כובע אופנתי, להראות סוף-סוף מעט יותר
מכובד, ובעיקר להודות לאלוהים שלפחות עדיין עומד לך.
הדרך השנייה, היא דרך-האמצע, מעין שלב ביניים בו שוהים אנשים
זמן מה לפני שהם נוקטים פעולה. שלב ההכחשה. בחירה שנעשית באופן
טבעי ע"י רוב הגברים. תחילתה של מסכת שיכנועים עצמית מגוונת
ככל העולה על הדמיון: השיער פשוט התקפל בגלל
הכרית-פשתן-האורטופדית שקנו לך ליומולדת. או שאולי החריימה
שאכלת אתמול בחינה של השכנה שאתה גם ככה לא זוכר איך קוראים
לה, היה מקולקל. או שזה בכלל האוויר היבש, הלחץ מהבוס הפלגמט,
המ"פ מילואים הבן-זונה, ההפסד של הפועל בדרבי, ואפילו השבר
הסורי-אפריקאי אם צריך. "אצלי הכל בסדר. תוך יום, גג יומיים זה
צומח חזרה".
הדרך השלישית והנוראית מכולן, היא הבחירה המיליטנטית הטיפוסית-
יציאה למלחמת חורמה. אחרי התאוששות מההלם הראשוני שיצרה מתקפת
הפתע, אתה טס למחשב הקרוב, ומתחיל להריץ באינטרנט חיפוש של כל
דרך טיפול אפשרית. חלק דבקים ברפואה הקונבנציונאלית שכוללת
קרמים ארומטיים, כדורי-מציצה או בליעה, משחות אנטי-בקטריאליות
נוגדות חימצון, השתלות לייזר למיניהן וחלק נואש יותר ממשיך
לשלב הבלתי-פורמלי של הניסים והנפלאות הכולל טבילה יומית
במי-שלגים, אכילת ביצי-שור אורגניות וגם הקפת קברי-צדיקים אם
צריך. "השיער שלי יחטוף כזאת מתקפה שהוא יצמח אפילו יותר
מקודם".
הושבתי את אושרי לצדי ובמבט רציני בישרתי לו את רוע הגזרה.
על-סמך היכרותי עם אושרי והבעת פניו המבועתת הבנתי שהוא כרגע
מתנדנד איפשהו בין שלב הביניים לשלב לבישת האפוד. החלטתי שאני
חייב למנוע זאת בכל מחיר. כך במשך 30 ימים הוא לא נכנע לתחנוני
העיקשים, השתמשתי בכל טיעון הגיוני שהכרתי. אמרתי לו שיעלי שלי
שמתמחה בפסיכולוגיה-קלינית אומרת שבחורות מעריכות גברים
גלוחי-ראש כי זה גורם להן להרגיש פחות מאויימות. הזכרתי לו את
מושיק מהקיוסק, זה בלי רגל ימין, שאומר כל הזמן שהכי חשוב זה
הבריאות ואפילו לקחתי אותו לאבא שלי עד נהריה שישמע קצת תלונות
על כרס, אישה ומשכנתא כדי לחזור לפרופורציה. הסברתי לו שהוא
עושה עוול לעצמו, ושמה שנשאר לו על הראש זה בדיוק כמו מישהו
בתרדמת שמתעקשים להשאיר מחובר למכונת-החייאה "צא מזה כבר
בן-אדם!" הפצרתי בו, אבל כלום לא עזר.
הדבר היחידי שפעל לטובתי שהייתה לו מילה של כבוד, וכמו כל גבר
(עם או בלי שיער) גם אושרי לקה בתסמונת הטסטוסטורון הנפוצה,
הידועה בכינויה העממי- אגו. במשחק האחרון ששידרו לפני הפגרה,
החלטתי לשחק מלוכלך. ישבנו בנוהל הרגיל שלנו עם גולדסטאר
ופיצוחים מהקיוסק של מושיק וכל פעם שהוא הלך להשתין חיזקתי לו
את הבירה. בסוף המשחק הוא כבר לא הצליח להבדיל בין בעיטה
-חופשית לנבדל-פסיבי, ואז שלפתי את המכה הסופית: לוח השש-בש
העיראקי שסבא שלו הוריש לו. הוא בלע את התרגיל כמו טאטל'ה,
הנצחון היה מובטח, ועוד באותו ערב אושרי הצטרף למשפחה חדשה
ומאושרת. הדרך אל הגלח רצופה כוונות טובות.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מה, אני נורמלי
להיות נורמלי?

מאיר אריאל


תרומה לבמה




בבמה מאז 2/8/08 22:17
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
גיא טבק

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה