כשהייתה בת 12 עלתה סבתא שלי לארץ מרומניה. מאז ועד היום היא
גרה באותה דירה ברחוב ז'בוטינסקי ליד כיכר-רבין, קומה ב', דירה
3. כיאה לייקית מזרח-אירופאית היא זכתה בקווי-המתאר הקלאסיים
שמאפיינים את יוצאי הגוש הקומוניסטי, סטטוס קוו נשמר באדיקות
ברחבי הבית ואוי למי שניסה לעשות בו שינוי מכל סוג שהוא. אפילו
הווליום בטלוויזיה היה תמיד חייב להיות מכוון לאותה עוצמה
בדיוק. "דאגנית עצמאית ועקשנית" בשלוש מלים אלו חתמתי את עבודת
השורשים שהכנתי עליה בחטיבה, זאת הייתה סבתא-מאמה שלי.
לכבוד יומולדתה השנה, החלטנו, אמא ואני שהגיע הזמן להחליף
הטוסטר החלוד שלה, זה שהיא סחבה איתה במזוודה מרומניה, וזאת
אחרי שכבר נשר לו ווסת הטמפרטורה, נשרפה לו הנורה הפנימית
ואפילו לצפצף כשהאוכל מוכן כבר אין לו כוח. בהחלט הגיע זמנו.
בייחוד כי חלק נכבד מהביקורים אצל סבתא-מאמה, אנחנו מבלים
במטבח בנסיונות נואשים להדוף את כמויות השניצל והפירה המסחריות
מהצלחת שלנו, אז לפחות שיהיה שם קצת יותר מודרני. אחרי בירורים
והשוואות בכל רשתות מוצרי-החשמל באזור, מצאנו את המיקרוגל
האולטימטיבי לגיל-הזהב, DX-82, שילוב מנצח של טכנולוגיה חדשנית
עם מערכת תפעול שמרנית. כזה שלא יאיים על סבתא-מאמה עם איזה
צג-אנלוגי-דיגיטלי, ושיפעל בלחיצת כפתור אחת פשוטה וברורה.
לצערי עשינו טעות אסטרטגית חמורה, עבודת ההכנה שעשינו
לסבתא-מאמה לא הייתה יסודית מספיק, בהתחשב בעובדה שהיא סובלת
מטכנופוביה טיפוסית, וכמעט שהעזקנו את מד"א כשראינו שצבע
הלחיים שלה מתחלף מלבן קיר לאדום פלפל בשנייה. העטיפה הפרחונית
לא הצליחה לבלבל אותה, ובשניה שהיא קלטה מה יש בתוך הקופסא,
היא איימה שאם אנחנו לא לוקחים את זה מפה עכשיו, היא זורקת
אותו מהחלון, יחד איתנו. בתום משא-ומתן מפרך שלא היה מבייש את
צ'אוקסקו בתקופתו היפה, הרמנו ידיים. סגרנו את הקופסא וחזרנו
עם המיקרו בין הרגליים. למחרת עלה במוחי רעיון גאוני. קפצנו
שוב לביקור, סבתא-מאמה פתחה את הדלת עם השרשרת, כדי לוודא שלא
חזרנו איתו, ורק אחרי שהרמנו חולצות והסתובבנו פעמיים, הדלת
נפתחה. הפעם הלכתי על משהו סולידי, שלא ילחיץ את סבתא-מאמה,
שלפתי שקית קטנה והבאתי לה. היא פתחה את העטיפה במבט חשדני,
וחשפה כרית קטנה בתוכה. "יש לי מספיק כריות" היא רטנה.
"וחוצמזה הראש שלי יותר גדול מזאתי". פסקה. "רגע סבתאל'ה"
הרגעתי אותה. "זאת לא סתם כרית, זאת כרית-חימום אורטופדית. זה
בשביל שיהיה לך חם כשאת במיטה". חיקיתי את הטון של יוסי סיאס
בתוכנית לילה. "ותראי, אפילו יש לה ריח מיוחד של עשבי-תיבול,
כמו שאת אוהבת". סיימתי את נאום ההגנה מוחץ שלי. סבתא-מאמה
אחזה בכרית בעדינות, מיששה, הריחה, הרימה, הורידה, הרחיקה,
קירבה, סובבה וניערה. בסיום האנליזה הכריזה "אבל היא בכלל לא
חמה". חייכתי. הגיע הרגע לשלב ב' של התוכנית. "נכון סבתאל'ה,
כי לפני זה צריך לחמם אותה". עוד לא הספקתי לסיים את המשפט,
ומרוב התרגשות סבתא-מאמה כבר הייתה בדרכה למטבח, בשן ועין
הצלחתי להושיע את כרית-החימום המסכנה והסברתי לה בסבלנות
שהטוסטר פשוט ישרוף אותה. "אין לה שום כפתור?" שאלה בתמימות.
"לכל הדברים היום יש כפתורים". המתינה לתשובה בפנים מודאגות.
"לא סבתאל'ה, היא עשוייה מחומר מיוחד, אבל אפשר להביא לך מכשיר
קטן שיחמם אותה". הצגתי את המיקרו בצורה הכי אנטי-טכנולוגית
שיכלתי, וקיוויתי שתסמיני הסניליות שלה יעשו את שאר העבודה.
סבתא קימטה את המצח כמו שהיא עושה תמיד שהיא מנסה להיזכר
במשהו, ובדיוק ברגע שחשבתי שנפל לה האסימון, היא שאלה "איזה
מכשיר?".
בהשראת הסוס-הטרויאני, התוכנית הגאונית שלי הייתה קודם כל
להכניס את המיקרו פנימה, לעבור את מסך-הברזל של סבתא-מאמה, וכך
לאט ובזהירות בכל ביקור שבועי לחשוף בפניה עוד אפשרות שימוש
קלה ונוחה שתקל עליה את עבודות המטבח, עד שהטוסטר יהפוך להיות
חסר שימוש לחלוטין ונוכל להיפטר ממנו בשעה טובה. "אני אשלח לך
אותו מחר עם טכנאי נחמד שיחבר אותו ויסביר לך מה לעשות,
סבתאל'ה, רק בשביל הכרית". הגענו להסכמה.
למחרת התקשרתי לחנות החשמל, וביקשתי לתדרך את הטכנאי באופן
אישי. במשך שעה עברתי איתו על כל המקרים והתגובות האפשריים של
סבתא-מאמה, הצגתי את קודי-ההתנהגות המזרח-אירופאים הבסיסיים,
ואפילו נתתי לו לשנן רשימה של כמה יצירות אמנות מפורסמות
שסבתא-מאמה אוהבת כדי שיזכיר אחת או שתיים במקרה תוך-כדי שיחה.
מיד כשחזרתי מהעבודה באותו יום, חייגתי לסבתא לוודא שהמיקרו
עובד ולטכנאי שלום. "אל תדאג חמודי, הכל פועל". ניתקתי ונשמתי
לרווחה. בשבת אחה"צ הגענו לביקור הקבוע שלנו, נרגשים לראות את
המיקרו בפעולה. אמא פטפטה קצת עם סבתא בכניסה, בזמן שאני צעדתי
מרוצה למטבח. לאחר סריקה מהירה וחיפוש בכל הארונות, המיקרו לא
נמצא. מהרתי לסלון בבהלה "סבתאל'ה, איפה המכשיר החדש?" שאלתי
בדאגה, מנסה להסוות את הלחץ. סבתא קמה מהספה והתחילה לצעוד
באיטיות. "בוא חמודי, אני אראה לך". בעודנו חולפים על פני
המטבח, השירותים, המקלחת וחדר הכביסה, אני כבר מריץ בראשי את
התרחישים האפשריים: משריפה מבוקרת ועד ניפוץ בלתי-מרוסן בפטיש
5 קילו. לבסוף נכנסנו לחדר-השינה, והנה ניצב לו בגאון על
הרצפה, ה- DX-82 מכוסה במפת שולחן ישנה. בעודי ניצב בפתח החדר
בפה פעור, ניגשת סבתא בלי להתבלבל לכוננית שליד המיטה, שולפת
את כרית-החימום האורטופדית מהמגירה, מתכופפת, מסיטה מעט את
המפה, פותחת את המיקרו, מכניסה בעדינות את הכרית, סוגרת את
הדלת, ובעודה מסננת בין שינייה חיוך קטן של נצחון, לוחצת START
וכדרך-אגב זורקת לעברי "יש לך קצת שניצלים בטוסטר, חמוד שלי".