אני שוכב עכשיו על המיטה בחדר. הראש מושען לאחור על הכרית
והרגלים משוכלות על שיפולי השמיכה שבקצה המיטה. רוח קלילה
מפזרת את הוילון. אני זוקף מעט את הראש ומביט החוצה מהחלון.
שתי בחורות לבושות במשהו שנראה כמו חלוקים לבנים מפטפטות על
הספסל. לא מבוגרות במיוחד, רגע אחרי גיל העמידה וכמה שנים הרחק
מגיל הישיבה. על כר הדשא מטיילים אנשים. קבוצה קטנה מסתופפת
בצילו של עץ גדול וחבריה מתמסרים בכדור. תיכף היא תיכנס ותנסה
לדבר איתי שוב.
בזמן האחרון אני חולם המון. בחלומות אני חוזר אל הים. אל
הגלים. אל הגלשן. אל החברים. שיער שרוף שעבר מזמן את קו הגבות.
גוף רזה, מפוסל. גוון עור שבאור השמש נראה כמעט ערמוני.
כבר מגיל 5 הייתי יורד עם אחי, יוני, אל החוף.  כשיורדים לים,
הנוף הירוק של הקיבוץ מתחלף לירוק - אפור של בריכות הדגים
שבדרך ולכחול וצהוב כשמגיעים אל הים. כמו טרמינל אחרון המוליך
אל החוף.
כשעליתי לכיתה ד' יוני נתן לי את לנסות לגלוש בפעם הראשונה על
גלשן הרוח שלו. "בוא נראה מה אתה שווה" אמר לי אז בחצי חיוך.
יוני, שהשתחרר בדיוק מהצבא, לימד אותי איך עומדים על הגלשן,
איפה לאחוז את המוט כך שהרוח תטיס אותי קדימה, מתי לבצע היפוך
של המפרש ומתי הכי נכון להרפות, להישען אחורה ולתת לרוח לעשות
את שלה. אחי, המבוגר ממני ב-12 שנה לימד אותי לגלוש. אח גדול
מדריך את אחיו הצעיר. הבכור חונך את בן הזקונים.
קשה לתאר את ההרגשה למי שלא התנסה בכך. ברגע הראשון שבו הרוח
הפיחה חיים במפרש והגלשן חתך במים כמו מסור, צחוק פרוע ובלתי
נשלט של אושר בקע מגרוני. רק אני בצחוקי, הים והרוח.
למרות שהייתי ילד צנום ונמוך, תפסתי די מהר את העניין ובכל רגע
פנוי שהיה לי הייתי יורד לים. בהתחלה תמיד עם יוני. אחרי
שגדלתי קצת זה כבר היה לבד. הייתי גורר את הגלשן מבית הסירות
אל הים עד שהמים החליפו אותי והחזיקו את כובד משקלו.
כשעליתי לתיכון כבר היה לי די ברור שבתחרות על חלוקת הזמן שלי,
בין עניין הלימודים (ושאר הדברים שנערים מתבגרים אמורים
לעשות..) ובין עניין הגלישה יש מנצח בנוקאאוט.  התמכרתי לים,
לגלים, לריגוש. יותר מהכול למדתי לאהוב את הרוח. הייתי מתעורר
לפנות בוקר ומציץ מחלון החדר בבית הילדים. לפי כיוון הרוח
ועוצמתה ידעתי כבר איך יראה הים.
רוח מזרחית מבשרת בדרך כלל על חמסין. משטחת את הים, ממרקת את
פניו עד שהוא נראה כמו מרק בקערה. רוח צפונית קלה באמצע החורף
מציירת ים ערני. אין גלים גבוהים מאוד, אבל הם מגיעים בזה אחר
זה בתדירות טובה. כזו שמאפשרת לעוף על גבם לכמה שניות טובות.
הכי אהבתי רוח מערבית. רוח המגיעה מן המערב מצליפה בים וכאילו
מכעיסה אותו. אם הרוח מספיק חזקה, היא יכולה ממש להרתיח את הים
עד שמרחוק הוא נראה כמעט מבעבע. גלים גבוהים מיתמרים מתוכו,
כאלה שיכולים לקחת אותך לגלישה של חייך, או להנחית אותך
למצולות כמו בובת אימון במבחני ריסוק של רכב חדש. תחושת
ההתרגשות, ה-RUSH שעובר בגוף, בין נקודת הזמן שבה הרוח מאותתת
על שעתיד להתחולל בים לנקודת הזמן בה היא משחקת בגלשן על פני
הגלים, שקולה כמעט לחוויית ההתעלות של הגלישה עצמה. התענגתי על
התחושות האלה כמו שהתענגתי על הרוח שפרעה את שערי.
הלילה שוב חלמתי על אותו היום. "בוא לים, יש מערבית" שמעתי שוב
את יוני צועק לי מרחוק בתוך החלום. אחר כך אנחנו בים. יוני
בחליפת גלישה שחורה על הגלשן. אני על החוף מניף את ידי הימנית
בתנועות אגרוף, אצבעות יד שמאל נפגשות מתחת ללשון ואני משחרר
שריקה מחרישת אוזניים. הוא מקפיץ את הגלשן על דפנות הגלים ואני
בקריאות עידוד של קוף מיוחם בג'ונגל.
ראיתי את הגל מגיח מאחוריו. קיר של 5 מטרים הזדקר מתוך הים.
רגע לפני שהרוח ריסקה את הגל, היה נדמה לי שהוא נעצר לשנייה,
כאילו גם הזמן נעצר. כמו בחלום בתוך החלום, נזכרתי איך יוני
היה תופס אותי בחולצה ושולה אותי מהים כילד קטן, כל פעם שהייתי
רץ למים.
בשנייה הבאה כבר הייתי בתוך הים, מתנשם ומתנשף. שוחה אליו
בטירוף נגד הרוח.
התעוררתי כשידי מושטת קדימה. בתמונה האחרונה שאני זוכר שלחתי
אליו את ידי אבל הוא  לא  הושיט לי יד בחזרה.

כבר 3 שנים אני כאן. יורם, השותף שלי לחדר כאן הוא בחור גדול
מימדים. הוא מסתובב כל היום במכנסיי התעמלות קצרים עם שני פסים
בצד שנראים צמודים לגופו ועם גופיה לבנה בלי שרוולים. כל הזמן
הוא שואל פה את כל החולים אם ראו את שוקי, הכלב שלו. עוד רגע
יחזור לכאן וישאל גם אותי.
שירי האחות נכנסת עם מגש. בצלחת פירה ועוף. לידה כוסית קטנה עם
כדורים בכל מיני צבעים וספל עם מים. היא תכף תנסה לדבר איתי.
אבל אני לא מדבר. אין לי מה לומר.
ברדיו מתנגן "זמנך עבר" של אהוד בנאי. אני אוהב את השיר הזה
ומניד את הראש בתנועות קצרות לקצב המנגינה.
אולי הם צדקו החברים שלי כשקראו לי ככה בקיבוץ.
הייתי, וכנראה שנשארתי... חולה רוח.