שבת.
שתים-עשרה בצהריים.
אתה בטח מתעורר עכשיו. הנייד מתחיל לרטוט, ומייד מתנגנים מספר
צלילים בהם נמהל מאוחר יותר קולו של ריי צ'ארלס. הוא יודע
לשיר, הבחור.
אחרי זמן לא מוגדר של התמתחויות וכרבול ממושך מתחת לשתי שמיכות
הפוך (אחת מהן, זאת הפרחונית, הייתה שלי פעם), בוודאי תקום אל
עבר חדר האמבטיה הנמצא בדלת הצמודה לדלתך. בדרך תדדה מעט
ותשפשף את העיניים. אם תיתקל באמא, שבוודאי נמצאת בחדרה
ומקלידה במחשב, בוודאי תברכה לשלום. היא תבחין בארשת העצובה
שעל פנייך, תתהה לגבי עינייך הנפוחות, אך תשמור זאת לעצמה. לך
בטח תגיד: "בוקר טוב מתוקי, מה עשית אתמול?" ואז תגיד אתה
שהיית אצלי ואכלנו ריזוטו, ושאבא שלי הביא לך גבינות מסריחות
מצרפת, תשתהה עוד רגע ותתחמק באלגנטיות אל עבר חדר האמבטיה.
כשתכנס וודאי תביט במראה, תזדעזע ממבטך העייף, ומייד תפנהו אל
מתקן מברשות השיניים. לבטח תמהר להושיט ידך אל עבר המברשת
הכחולה (זו שקנינו בכנרת) בכדי שלא להבחין בתאומתה הסגולה שליד
(המברשת שלי), אך מבטך ייתקע ודמעה חרישית תמצא את דרכה מלחייך
היישר אל הכיור (או שאולי תיפול בשוליו).
תצחצח שיניים. תשטוף פנים. תתעשת. בוודאי השיחה עם הילה אתמול
הרגיעה אותך. לא היה לה הרבה מה לומר, אבל היא אמרה שיהיה בסדר
והצחיקה אותך. מה הייתי נותנת בכדי להיות במקומה.
בחזרה לחדר. תפשוט את הטרנינג ותיקח משולחן הכתיבה את בקבוק
הדאודורנט הכסוף. בדרך תציץ בנייד. אין הודעות או שיחות. תתיז
על בית השחי ותתפתל מעט מן הקור הצורב, ולמרות זאת תתיז גם על
השני. יום שבת היום. בחוץ שמש חורפית חמימה ומלטפת, כפיצוי על
הלילה הקר של אתמול. תפתח את ארון הבגדים ותשלוף בזריזות (חשבת
על כך עוד בחדר האמבטיה) את החולצה הכחולה המפוספסת שקניתי לך.
אם יהיה לך קר בוודאי תיקח לעצמך איזו גופיה או חולצה קצרה כדי
ללבוש מתחתיה (מקווה שאת האדומה, גם כן פרי בחירתי), תמשוך
איזה ג'ינס ואת החגורה השחורה. תלבש את החולצות במהירות זו אחר
זו (כבר התחיל להיות קריר), וכשתגיע להידוק החגורה בוודאי
תתעכב על העובדה שיתרה לאחר ההידוק קצר יותר מבעבר, תבטיח
לעצמך שהיום לא תאכל מתוק ותמתח את החולצות כך שתכסנה את
החגורה.
תשתהה לרגע באמצע החדר, תתכופף ותנעל את הנעליים החומות. תוך
כדי הנעילה תשתחל לוודאי ג'ינג'ר, כשהיא מתגנבת לאיטה דרך
הפרצה הקטנה שנותרה בדלת חדרך הלא סגורה לגמרי. תלטף אותה ושוב
תיזכר. מחשבותייך ייקטעו כאשר היא תנסה ללקק את פיך, שעד אתמול
היה שלי, אך בלי קשר - אתה לא אוהב כשג'ינג'ר מנסה לנשק אותך.
עד לא מזמן היית תפוס.
תעיף מבט במעיל התלוי על הכסא (אתמול היה תלוי על הכסא בחדרי,
מעל ערימת בגדים ומגבות), ומייד תחליט כי אין בו צורך היום.
תשלשל לכיסייך נייד וארנק, אולי כמה שקלים (בארנק שלך אין מקום
לכסף קטן), ותצא בראש מורם מן החדר.
לאורך המסדרון תפגוש את אבא ואמא, אולי את גיא שחזר מן הקיבוץ,
תסגל לעצמך טון סמכותי ומחויך, ולאחר סדרת שיחות קצרות על הא
ועל דא (אולי גם עלינו), תלחץ על כפתור הזמנת המעלית (העליון,
הנמצא בין הסלון למטבח), בזמן שהאחרים ירדו במדרגות אל עבר
הדלת. בזריזות תרד גם אתה, תחטוף את צרור המפתחות בדרכך החוצה
ותכנס למעלית. אבא ינעל את הדלת ויקשור לג'ינג'ר וללונה את
הקולרים, בזמן ששלושתכם תרדו במעלית. יש יותר מקום עכשיו, מוזר
שלא הצטרף אליכם. במעלית תשוב ותביט בפנייך, ואמא, שבדרך-כלל
רומזת לך להביט בשיערה שהתקרזל או בזקנתה הגוברת, תביט עתה בך,
ומבטיכם אולי יתנגשו דרך המראה. לא תדע מה לומר, והיא רק תהנהן
בשתיקה.
וכך, ביום שמש חורפי זה, תצעדו אל רחוב הנביאים הנמצא מעבר
לכביש, מול רחוב שלמה המלך. יום שבת. ארוחת צהריים. סבתא
פנינה, כרמן, ואולי גדי ועדי עם הילדים, מחכים לכם. מחכים לך.
מחכים לנו. מעניין אם תאמר להם שלעולם לא נתראה עוד.