אני חושב שלא ישנתי כבר... 3 ימים. ברצף.
כשסופרים שעה-שעה זה עובר ממש לאט. ביום הזמן עובר מהר כי יש
אנשים לידי ואני עושה דברים, אבל בלילה, אני יכול להשתגע
מהשקט.
אמא אמרה שדברים כאלה קורים, שכולנו בני אדם ושזו לא בדיוק
אשמתי כי הראות הייתה לקויה והמזג אוויר היה על הפנים ו...

אני זוכר את המבט שהיה לה בעיניים.
כאילו היא מתחננת אליי בלי מילים ומוכנה לעשות הכל רק שאני
אעצור עכשיו והיא תוכל לחצות ולהמשיך ללכת הביתה או לאן שהיא
רצתה ללכת.
מעניין באמת לאן היא רצתה ללכת.
זה היה נראה כאילו שעוברים לה בראש חיים שלמים.
חשבתי לעצמי, איזה מחשבות רצות לה בראש? אם היא מהרהרת על
טעויות נוראיות שעשתה בעבר ועדיין לא השלימה איתן או שהיא בכלל
חושבת על דברים שטותיים וחסרי חשיבות כמו זה שהיא לא שילמה
עדיין חשבון חשמל החודש.
היא ידעה שהולך לקרות לה משהו. אולי היא לא ידעה שהיא הולכת
למות ושזה הולך להיות ממש מהיר, אבל היא ידעה שמשהו רע יקרה,
ועדיין היה לה משהו מתכחש בעיניים.
ככה זה אנשים, אפילו לרגע האחרון שלהם בחיים הם מתכחשים.
אני ראיתי את זה.

נכנסתי בה, העפתי אותה, בכל הכוח בלי רחמים. לא ידעתי שמכונית
יכולה להיות כלי כל כך רצחני.
עד אותו לילה.
המבט שלה... איך שאני עוצם את העיניים אני רואה אותו. בדיוק
בגלל זה אני לא ישן. היא כאילו מסתכלת עליי ואומרת לי בשקט שרק
אני אשמע, למרות שגם ככה אין כאן אף אחד: "נראה לך שאני אתן לך
לישון..."
לא התכוונתי.


זה היה ביום שישי.
קבענו כל החבר'ה לצאת קצת לנקות את הראש אחרי שבוע ארוך ומייגע
של לימודים בדרך לתואר הנכסף שגם ככה אני לא יודע עד כמה אני
רוצה אותו באמת, אבל נרשמתי בכל מקרה לקורסים כי זה מה שכולם
עושים בחיים; לומדים, עובדים ואחרי ששרפנו כל כך הרבה זמן -
מתים.
חוץ מזה שההורים שלי ממש רצו שאני אתחיל ללמוד כבר, אז אמרתי
יאללה ניתן להם להגשים את החלומות שהם לא הגשימו בעצמם אצל הבן
שלהם.
הוצאתי רישיון לפני כמה חודשים, ואני רוצה לנסוע לאן שרק אפשר
עם האוטו, להיתקע בכל פקק ולחרוש כל כביש.
"אתה נהג חדש, אל תשכח. במזג אוויר כזה אני מעדיפה שתישאר
בבית, תראה סרט... מצידי גם אתה יכול להזמין לכאן את מי שבא לך
זה לא מפריע לנו. ואתה יודע מה גם אם אתה ממש רוצה לצאת אז לא
חייבים להתרחק... אני לא..."
"אמא אמא אמא אמא אמא אמא, תקשיבי לי... אני ילד גדול, ואני
יכול לבחור בעצמי מה לעשות ביום שישי. אז אני יוצא עכשיו ואת
תלכי תקחי איזה כדור או משהו ותרגיעי את עצמך. לילה טוב"
"תגיד לי אתה חושב שאמא שלך משוגעת?.. אתה לא יודע מה הולך
בחוץ עכשיו ותאמין לי זה שקיבלת רישיון לא אומר ש..."
"אמא?"
"מה?"
"ביי"
היא הסתכלה עליי במבט כזה שיש רק לאמא שלי, וידעה שאין לה
סיכוי נגדי.
חייכתי אליה חיוך של ילד טוב ירושלים או במקרה שלי חיפה, לקחתי
את המפתחות מהשולחן, נתתי לה נשיקה על הלחי ויצאתי מהבית.

ראיתי אותה מתקרבת למעבר חצייה, ובאמת שנזהרתי.
אני לא מאלה שמנסים להרשים ועושים פוזות ליד החברים.
זה היה כל כך פתאומי והמהירות הייתה ממש גבוהה ולא לקחתי
בחשבון את זה שכשיש גשם הכביש גם קצת רטוב ומחליק.
אז בלמתי הכי מהר שיכולתי וגלשתי במהירות ישר לתוך המעבר
חצייה, מעיף אותה באוויר ומנחית אותה על הקרקע.
היה בום חזק ואז - שקט.
היו כמה שניות שלא שמעתי כלום ולקח לי זמן להבין מה קרה.
הגשם התנפץ על החלונות והרגשתי כאילו עוד שנייה הגג מתפרק ואני
חשוף ומתמלא במים.
לא העזתי לצאת מהאוטו.
פחדתי להסתכל. הרחוב היה ריק, חוץ מאיזה קיוסק שבכלל לא נראה
שיש שם מישהו עכשיו, או מתישהו. היה נראה כאילו האדמה פתאום
בלעה את כולם, כולם נעלמו ודווקא עכשיו החליטו להשאיר אותי
לבד.
תמיד כשקורה משהו, מתוך הרגל, מתקשרים לאמא. בטח אתם מכירים את
זה.
אז התקשרתי לאמא והרגשתי כמו ילד קטן שלא יודע מה לעשות עם
עצמו.
"הלו? מה קורה? הכל בסדר, קרה משהו?"
הערתי אותה, אבל אמא אף פעם לא ישנה לגמרי, זה קטע כזה של
אמהות.
רציתי להגיד לה מה קרה אבל הרגשתי כאילו בלעתי בניין של 8
קומות והוא יושב לי בדיוק במקום שממנו המילים אמורות לצאת.
יצאו לי מהפה כמה הברות לא ברורות, חצאי מילים שמנסות להיאסף
למשהו שלם. ניסיתי לחבר משפט הגיוני אבל כלום, שכחתי לגמרי איך
מדברים.
העפתי מבט לרגע לבדוק שזה באמת קרה, שלא דמיינתי.
כן, זה קרה. ועוד איך זה קרה.
אישה מבוגרת, בערך בת 50 שוכבת על הכביש, עם הפנים לשמיים.
וטיפות נופלות עליה אחת אחת, מכסות כל חלק בגופה.
חשבתי ללכת לכסות אותה, לשים עליה משהו אבל מה הטעם אמרתי
לעצמי, היא גם ככה בטח לא מרגישה כלום.
מכונית עברה מהכיוון הנגדי, מעירה אותי מההלם שנכנסתי אליו ואז
אני קולט שהפלאפון שלי נפל על הרצפה. הרמתי אותו. על הצג היה
כתוב:
"שיחה יוצאת - אמא - 1:22:06 "
השניות ממשיכות לעבור אבל לא הייתה לי תחושת זמן ושכחתי בכלל
שהתקשרתי ולמי.
"למה אתה לא מדבר תענה לי מה קורה איתך ? איפה אתה ???"
הרגשתי כמו פסל, כמו חומר מוצק שלא יכול לנוע או לדבר.
"אמא בואי לפה..." שמעתי את עצמי אומר.
זה כל מה שיצא לי.
הרגשתי משהו חם ונוזלי על הפנים שלי, ולקחו לי כמה שניות להבין
שאני בוכה. אני? בוכה? כמה זמן זה לא קרה.

מישהו במעיל ענקי ושיער אפור מלבין קצת עבר ברחוב.
הוא היה שמן טיפה, ואני שונא שמנים.
היה לי מן דחף כזה להתחבא פתאום, להתכופף שלא יראה אותי, שלא
ידע מה עשיתי. הוא חלף על פנינו ואז עצר שנייה והסתובב חזרה,
הוא כיווץ את העיניים ומיקד את המבט ממש כמו שוטר מה FBI וניסה
בטח להבין מה קורה פה.
הרגשתי כמו בסרט. סרט אמריקאי ממש טוב.
הוא התחיל ללכת לכיוון האוטו, עצמתי את העיניים. פקחתי אותן
כששמעתי 2 נקישות על החלון שלי. שחררתי את החגורה ויצאתי
אליו.
זה היה לא סרט, ובטח שלא טוב.
הרגשתי שהלב שלי עוד שנייה עף החוצה ושאני אצטרך לרוץ להביא
אותו.
"מה קורה פה? אתה בסדר?"


אומרים ששוקולד מרגיע וגורם להרגיש טוב כי יש בו סוכר וסוכר
עושה כל מיני דברים בגוף. משחרר משהו מהמוח, למוח, במוח, לא
באמת אכפת לי.
אז עברתי דרך הסופר, למרות שהוא בכלל לא היה בכיוון ונכנסתי
לקנות שוקולד. שעה טיילתי בין השורות ושכחתי כל הזמן למה אני
כאן ומה רציתי לקנות. בסוף בחרתי את זה שאני הכי אוהב, יצאתי
החוצה והתיישבתי על ספסל בחוץ. הייתה רוח קרה אבל היא לא
הפריעה לי.
קובייה, עוד קובייה... כבר 3 שורות ואני עדיין לא מרגיש טוב.
אולי זה דפקט של היצרן.
או אולי זה קשור לזה שהרגתי מישהי לפני שלושה ימים.

אמא הגיעה תוך 10 דקות. זה עבר די מהר. בינתיים האיש עם השיער
האפור שנראה לי שהוא אמר שקוראים לו דודו, או אולי יעקוב,
הזמין משטרה.
שמעתי את המשטרה מתקרבת אלינו ואת אמא שלי רצה לפניה והאורות
המהבהבים יצרו מן הילה כזאת אדומה סביב הראש שלה.
היא הייתה לבושה בטרנינג שקנינו לה ליום הולדת לפני שנה עם
הקדשה כזאת קטנה באותיות ורודות רקומות. כמה זמן לקח לנו לבחור
לה אותו.
היא חיבקה אותי חזק ונתנה לי נשיקה על הלחי. מישהו מאחורה הביא
לי כוס מים. שתיתי ובלי לשים לב הפלתי את הכוס והרעש של הנפילה
החזיר אותי לאיפה שהייתי.
שני השוטרים שהיו בניידת התקרבו לאישה וכיסו אותה באיזה בד כזה
שראיתי פעם בטלוויזיה. אחרי זה הם הוציאו עט וכמה דפים והתחילו
לרשום. לרשום, לרשום, לרשום. הם רשמו כל כך הרבה. מה כבר יש
לכם לרשום?
הרגתי בן אדם. רצחתי. זה מספיק.
אחד השוטרים ניגש אליי וביקש ממני שאני אצטרף אליהם לניידת.
הסתכלתי עליו במבט כזה של אחד שלא מבין מה רוצים ממנו והתחלתי
ללכת אחריו, יחד עם אמא. התיישבנו מאחורה וחיכינו שמשהו יקרה.


כשהניידת התחילה להתרחק שמעתי סירנה של אמבולנס מתקרבת ואז את
אמא אומרת: "חמודי, יהיה בסדר. אנחנו איתך, אנחנו נעבור את זה
ביחד".
אבל ידעתי שהפה והראש שלה מנוגדים.
היא החזיקה לי חזק את היד.
עצמתי את העיניים והתפללתי שכשאני אפקח אותן שוב הכל יעלם וכל
מה שקרה ימחק.

כשפקחתי את העיניים לא היה שום יום חדש. היה רק שוטר שאומר לי
לקום ולצאת מהניידת, מוליך אותי לחדר אפור, שיש בו חלון אחד
קטן עם סורגים חלודים.
לא יודע כמה זמן ישבתי בחדר חקירות. אולי שעתיים, אולי שלוש
שעות.
לא הצלחתי לדבר בהתחלה, רצו לי כל כך הרבה מחשבות בראש.
הזיכרון שלי נהיה מעורפל, והמבט שהיה לה בעיניים לא עזב אותי.
השוטרים ראו שאני נורא לחוץ ומבוהל וניסו להרגיע אותי.
אמרו לי שאם לא אני אז היא הייתה עושה את זה בעצמה בדרך אחרת,
כי הרי היא כבר ניסתה כמה פעמים. בקיצור, הם טוענים שזה היה רק
עניין של זמן עד שזה היה קורה. ושבעצם, עשיתי לה טובה.
אבל זה לא שכנע אותי ולא הוריד ממני את האשמה.


רחל מוסקוביץ'. זה היה השם. מוסקוביץ'.
הוא היה מוכר לי, אבל לא ידעתי מאיפה. וגם לא היה לי כוח לנסות
להזכר.
המשפחה שלה סיפרה למשטרה שהיו לה הרבה בעיות. שלפני שנתיים היא
חלתה בסרטן וזה פשוט גמר אותה.
היא הייתה רגילה לרוץ כל בוקר, ללכת להצגות בערבי שישי עם בעלה
ואהבה להכין אוכל טוב. היא אהבה את עצמה, אבל כשבאה לה המחלה
היא התחילה לראות הכל שחור. היא הייתה בטוחה שאלוהים שלח לה
קללה והחליט שזהו, שהיא את החיים שלה צריכה לסיים. אז היא
ניסתה להתאבד כמה פעמים בטענה שהיא רק עוזרת לו.
הערצה עיוורת לאל, ככה הם קראו לזה. אם כך הוא החליט, כך
יהיה.

היו לה שני ילדים. אחת בגילי, בת 21 ועוד אחד בן 16.
תהיתי לעצמי כשאני יושב שם ומסביבי חוקר ושני שוטרים שמחכים
שאגיד כבר משהו, מה היה לה לחפש בחוץ באמצע הלילה.
מסתבר שהיו לה נדודי שינה, היא לא הייתה מצליחה להרדם.
אז כל לילה היא הייתה יוצאת החוצה כשכולם ישנים. מתהלכת
סהרורית. ורק כשהייתה בטוחה שהיא מספיק עייפה ויכולה להרדם מהר
בלי לחשוב הרבה לפני, הייתה חוזרת הביתה בשקט, נכנסת למיטה
וישנה עד אחר הצהריים.

סיפרתי למשטרה הכל.
את זה שהכביש היה רטוב והאוטו החליק. את זה שבאמת נזהרתי ואין
לי שום מניע לעשות כזה דבר, ואפילו את הויכוח שלי עם אמא לפני
שיצאתי.
נכנסתי הביתה בשעה 6 בבוקר, בחוץ היה עדיין חושך.
פתחתי את הדלת של החדר שלי ונזכרתי שתכננתי לסדר אותו כשאני
חוזר, כי מיהרתי. בגדים היו זרוקים בכל מקום ועל השולחן היו
מלא ניירות ועטיפות.
החלון התמלא באדים של קור וטיפות קטנות שהחליקו לתוך החדר
והרטיבו את הרצפה. סגרתי אותו ונשכבתי על המיטה עם הראש
לתקרה.
הבלגן יכול לחכות.

יש דבר אחד שאני לא מצליח להבין.
אם היא באמת כל כך רצתה למות אז למה כל הזמן כשאני עוצם עיניים
אני רואה אותה מסתכלת עליי במבט מאשים?

יום למחרת התקשרו מהמשטרה ואמרו לי שדיברו עם המשפחה שלה.
המשפחה עמדה על כך שזה לא היה רצח אלא הריגה, ועוד יותר על זה
שאני לא אקבל שום עונש. ובאמת שלא הבנתי אותם.
אני חושב שזאת הפעם הראשונה בחיים שלי שרציתי לקבל עונש,
והרגשתי שהוא מגיע לי.