[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








הצהרה: כל האירועים שמתוארים כאן, התרחשו במציאות, אך מטעמי
בטחון שדה, צנעת הפרט וסתם כי לא בא לי לחטוף מכות מהחברה
השמות שונו. השמות האמיתיים שמורים איתי לנצח נצחים.

ההתחלה 20.6.05

השעה שנקבעה להגיע הייתה תשע בבוקר, וכמובן שחוץ מהמג"ד אף אחד
לא טרח באמת להגיע בשעה הנקובה למקום. נכון, זה חשוב להעביר את
אימון המפקדים בזמן, אבל למי יש כוח לקום ב חמש בבוקר כדי
למצוא את עצמך כמה שעות מאוחר יותר בחור נידח בדרום ? בכל זאת,
אנחנו כבר לא ילדים בני שמונה עשרה שמפחדים לחטוף שבת. למראת
זאת, הצלחתי לגרד את עצמי מהמיטה. אחרי סידורים שכללו דחיפת
כמה זוגות מדים וגרביים צבאיות לתיק, מתן סוף סוף החליט שבא לו
להגיעה וכך בעודינו לבושים חצי ב' (יענו אזרחים עדיין) התחלנו
את המסע הארוך לעבר שדרות.
הערות בדרך: - "אחי ! ידעת שקרית מלאכי זה בעצם לוס אנג'לס ?
תראה, להם יש Interpol וכאן יש Interpool, מעניין אם יש קשר
בין השניים." הרבה כדורים נורו, אינסוף כוסות קפה שחור
התרוקנו, המון מילים נאמרו אבל בסוף התפזרנו איש איש למוצבו
בגזרת נחל עוז שזה ממחסום ארז ודרומה.

ההתפגרות

בקו כמו בקו, לא חסר פעילות, יש סיורים, יש עמדות שמירה, יש את
הש"ג הנצחי שמשום מה הוא תמיד שער ברזל עקום, מעוך וקשור בחבל
כי איזה מ"פ מורעל החליט שזה מאוד מבצעי לנסות להיכנס למוצב
בלי אורות. בלילה. ברוורס. הדבר שהיה חדש לנו הוא עמדות ה
"עשרים וארבע", ושלא תהיה פה אי הבנה, בילינו כבר עשרים וארבע
ואפילו שבעים ושתיים שעות ויותר בעמדות, אך כאן זה לא לבנון
והיינו בטוחים שעשרים וארבע זה פילבוקס נחמד מוגן רוח ויתושים.
כשהגעתי בפעם הראשונה לעמדה לא יכולתי שלא להיזכר בסצנה
שסרג'יו מגיע לאוהל שלו. "מה רע לך פה ? ארבעה כיווני אוויר,
מים זורמים בכל מקום". העמדה אם אפשר לקרוא לזה כך הייתה בעצם
רשת הסוואה על שני ברזנטים, שתי מיטות, קשר, מכשיר לראיית לילה
ונגמ"ש בצד. אה, והיא הייתה מאתיים מטר מהגדר, כמו שאפשר להבין
הרגשת הביטחון שלי צנחה מתחת לאפס בסולם קלווין. ביום עוד היה
איכשהו סביר, בכל זאת, יש משקפת ענקית ותצפית טובה ואם לא
מחשבים את העובדה שהעמדה מהוות מטרה נייחת (שעליה דרך אגב
חטפנו ירי של צלף שלמזלנו היה יותר עקום מהכפית שניו עיקם
במטריקס) זה אפילו נחמד, מרגיש כמו זולה בסיני. בלילה מתחילה
ההתפגרות הכללית. זה הולך ככה: מהעמדה רואים מאה מטר בעזרת
מכשיר ראיית לילה, בלעדיו בקושי עשרים. מהצד השני של הגדר
נמצאים מיליון ומאתיים אלף פלסטינאים שמשום מה, נדמה לך שהלילה
הוא הלילה שהם כולם יחליטו לתקוף את העמדה שלך. הרגשה מאוד
מחורבנת. אתה מתחיל להרהר בשאלות קיומיות כגון: מה אני עושה
כאן ? למה המדינה לא דואגת לנו ? האם בר רפאלי לובשת חוטיני
עכשיו ? כדי לתאר את ההרגשה הנה תמליל קשר קצר:

- בית ינאי (העמדה שלנו) מרמבו 3 (תצפית).
- רות המשך רמבו.
- בית ינאי, כאן רמבו 3, מה טווח הראיה שלך ?
- רמבו 3   כאן בית ינאי, כלום !! שום דבר ! בקושי את עצמי אני
רואה !
- אל תדאג בית ינאי, היום אני מכסה את כל הגזרה בשבילך.

ומה עם מחר ?

בשלב מסוים למתן ולי נמאס לפחד, מה גם שהשעה הייתה הרבה אחרי
חצות והתחלנו להעלות תובנות פילוסופיות.

מתן: אתה יודע אחי, מילואים זה כמו מציאות מקבילה לשלנו, כמו
בסדרה סליידרס, פעם בשנה אנחנו ממשיכים בדיוק מאותו המקום
שהפסקנו בו שנה שעברה, מעבירים צחוקים על עזה שהייתה בכלל
ליפני שנתיים כאילו זה היה שלשום. אני אומר לך, מציאות
חלופית.

מתן אחרי הפגזת קאסמים נוספת: אחי, לא ידעתי שקאסמים שורקים,
תכלס הם לא שורקים, הם כמו גזיה מעופפת, כחחחחחחח, כשינחת יהיה
אפשר לעשות קפה על התחת שלו.

קבל יציאה 14.7.05

זה התחיל בשתי רקטות שנחתו איפשהו באזור העמדה ואז התחיל
הברדק. אומנם הדור הצעיר של שדרות לא שירת בלבנון אך הוא מבין
את ההרגשה. במהלך שבעים ושתיים שעות נחתו מאה ושלושה קאסמים
בכל האזור. ההרגשה נוראית, אתה שומע את היציאה, לפעמים אפילו
מזהה, אבל מה תעשה ? בכלים שיש לך בעמדה (מאג + M16) אתה לא
יעיל לכלום. הדבר היחיד שנותר הוא להתפוצץ מזעם על זה שהממשלה
לא עושה כלום בנידון. גם אם אתה שמאלני יפה נפש (ואני לא),
המשפט הראשון שיוצא לך הוא שיכנסו כבר באימ-אימה שלהם. אני
פתאום נזכר בשיר שחיברתי בנצרים:

עוד ייפול קאסם עלינו, עוד ייפול קאסם
עלינו ועל כולם. קסאם... עלינו ועל כל העולם,
קאסם קאסם.    

רישומים בזמן ההפגזה: - כמו בחורה שקוטפת עלים מהפרח, אוהב, לא
אוהב, כך גם אנחנו, ייפול עלינו, לא ייפול עלינו. מדהים עד כמה
נהינו אדישים רגשית בכל המצב הזה. כרגע נפלו עוד שלושה טילים,
מדווחים שאחד פגע בבית ביישוב ליד ובחורה נהרגה. חבל, 25 שנה
בן אדם חי, היום בטח ישבה בסלון ואכלה אבטיח קר ואז מתה. באסה,
טוב, מה יש ברדיו ?

אחד מיני רבים 16.7.05

שעת ערב, עושים פטרול רכוב על הציר, ברגע שמגיעים לסוף הסריקה
פתאום נשמעת בקשר הודעה ששני אנשים עברו את הגדר ונעים לכיוון
המטעים. אנחנו די רחוקים משם. מי ? מה ? מו ? אתה לא חושב,
אוטומטית, קסדה על הראש ויאללה למקום. יוני המ"פ מפעיל את כל
הכוחות שרק אפשר במהלך הנסיעה ולמרות (או בגלל?) שהוא
מילואימניק עדיין עושה את זה במקצועיות רבה (וקול ממש מעצבן).
פורקים מהרכב, טוענים נשקים ומתחילים לרוץ בעקבות מחמוד הגשש.

מחמוד הוא בחור בדואי גדול מימדים שגם ככה מדבר בקצב של מכונת
ירייה, תוסיפו לזה מבטא אוטנטי ולחץ היסטרי וקיבלתם סלט ערבי
קצוץ דק, המון צעקות, נשמה ממש לעניין, רק לא מובן. יוני מחלק
בדרך פקודות לכל העולם ואחותו, לפניו רץ הקלע שלא סגור על
עצמו, אחריו הקשר שבקושי עומד בקצב ובסוף אני. במהלך הריצה אני
פתאום מבין שאני עם כרמי בלבד והאפוד חובש נשאר בג'יפ מאחור.
למרות שהתצפית הודיעה שהם לא חמושים וממה שהבנתי ממחמוד הוא
קלט לפי מידת הנעל שהם ילדים זה עדיין מפחיד. בראש אני כבר
מריץ סכימת טיפול פצוע וחושב שחובש פנתר הוא חובש מאלתר, נסתדר
אם מה שיש. לפתע נפתחת אש ממש לידינו, הקלע משתטח על האדמה
ואני מרגיש צלצולים מהרעש, מנסה להבין מה הולך כאן. הלו !
אמרנו לא חמושים ?! אחרי שנייה קולט שיוני הוא זה שיורה באוויר
בלי להודיע. דביל ! הוריד לי ולקלע המסכן את הלב. עכשיו כבר
כולם יורים מכל העמדות והרעש מחריש אוזניים. אם אני היית הנרדף
הייתי פשוט חופר לעצמי קבר ומתכסה לבד באדמה כדי למנוע בלאגן
מיותר לעצמי. פתאום מחמוד צורח משהו בג'יבריש ומתחיל לרוץ כמו
מטורף, אנחנו כמובן אחריו.

מחשבות בזמן ריצה: - כוס אמק ! הקרמי רוצח לי את הגב, אולי
אצליח לשכנעה מישהי לעשות לי מסג' כשאחזור.

אני מגיע אחרון, תופס עמדה ומכוון על השמאלי, נותן פקודה לקלע
המבולבל להישאר לידי ושיהיה "על" על הימני. הנקודה האדומה שלי
על החזה של השמאלי, אני לא מפחד, מתנשף בכבדות (קופסא+ ליום זה
יותר מידי סיגריות אפילו בשבילי). הרגשה של כוח, הרגשה טובה
לצערי. קשה לתאר. מחמוד צועק להם שיתפשטו, ילדים, ילדים אבל לך
תדע. הם מתפשטים, אין עליהם כלום. המצב מתחיל להירגע, מתחקרים
אותם טיפה, הם טוענים שהם בני שש עשרה ו ושבע עשרה, נראים כמו
ארבע עשרה מקסימום. אחד חמוד כזה אם חיוך שובב מסתכל עלי כל
הזמן, בטח חושב שגם אני ערבי (יש לי כרגע תלתלים של ג'קסון
פייב בשיא הפרסום וזקן בן שבועיים). עדיין רועדים מפחד, יוני
אומר לכלבנים שהגיעו בינתיים לשחרר את הכלבים כדי להפחיד אותם
טיפה. אחד הכלבים ממש צעיר, בן שנה וקצת מבסוט מהעובדה שהוא
בחוץ ונובח בלי סוף, הילדים מתים מפחד אבל משחקים אותה קשוחים.
מחמוד ממשיך בתחקיר שלו ושואל אותם למה הם עברו את הגדר
לישראל, הם טוענים שהם בכלל לא ערבים אלא בדואים מהחושות שליד
הגדר והם ברחו מהבית כי הקסאמים כל הזמן נוחתים אצלם, הורגים
אנשים ולאיש לא אכפת, הגדרה חדשה לאש ידידותית אם תשאלו אותי.
לחמוד קוראים כאמל, לשני עם המבט הכועס אחמד. הוא עצבני שתפסו
אותו כל כך מהר, הוא אומר שבשנה שעברה כשהם עשו זאת לקח לצבא
שלוש שעות לתפוס אותם. אני מדליק סיגריה, כאמל מסתכל עלי
ומחייך, מדליק לו גם אחד, הוא שואף את העשן כמו פועל בניין
מנוסה, מצליח לעשן ולאפר וכל זאת עם ידיים אזוקות מאחורי הגב.
מחייך כל הזמן. בינתיים מגיעים המון אנשים לזירה, קצינים
וגששים בחירים שבודקים אם הכל תקין.

מחשבות על הדרך: - אולי זה הכל בלוף אחד גדול ? אולי הם נשלחו
ע"י מישהו שמתצפת עכשיו, רושם כל תנועה שלנו כדי לדעת איך הצבא
מתפקד ומחר נחטוף אותה בהפוכה ? ממש לא משמח. לוקחים אותם
לתחנת משטרה לחקירה מעמיקה יותר, יוני רותח מזעם בטענה שזה לא
תפקידו לנייד אותם ומבחינתו הוא יקשור אותם לגדר בארז וילך
לישון. מגיעים לתחנה.

נק. איבוד ריכוז: - בכניסה יושבת בחורה רוסיה עם שיער בלונדיני
ארוך ופנים ממש חמודות, תוסיפו את העובדה שזה השבוע השני שלי
כאן, כלומר אחוז החרמנות בדם עומד בערך על מאה ועשר. מתחיל
לדבר איתה, היא בת תשע עשרה, מאשקלון, שחמיסטי"ת בשם אולגה
שנמצאת כאן כדי לתגבר מחסומים. חושב אולי לקחת מס' טלפון, אבל
השיחה לא ממש זורמת. פתאום אני קולט איך אני נראה עכשיו, ושלא
התקלחתי כבר שלושה ימים ופשוט אומר תודה שהיא לא שמה מסיכת
אב"כ איך שהתקרבתי, חבל. החקירה מתארכת, נהיה משעמם, בסוף
מחליטים שניקח אותם בחזרה לבסיס ומשם למחנה מעצר. יוני צורח
שברגע שהוא עוזב את התחנה, הוא קושר אותם לעמוד חשמל הראשון
והולך לישון, הוא עצבני ועייף. באותו הזמן נופלים קאסמים על
שדרות, הילדים נראים יותר מבוהלים מאיתנו, אחמד מסנן כוס אמק
עסיסי, גם הם לא מבסוטים מהמצב, פתאום הם קולטים שזה לא משחק
ילדים, היו צריכים לחשוב קודם.

אתנחתא של רגע: - בתחנה ביו כמה טירוני מג"ב שבאו גם כן לתגבר
צירים. במג"ב כמו במג"ב, שליש ערסים דפרים, שליש בדואים דפרים
ושליש רוסים בגודל מקרר שתי דלתות. אה, ויש 0.1% שעשו בגרות,
אלה הקצינים, בקיצור ולעניין הסתבר שאחד המגבניקים וכאמל (עם
הזמן התחלתי לחבב את הבדואי החייכן) הם בני אותו שבט. יופי,
הביא גאווה לשבט.

סיכום

מה קרה איתם ? לא יודע, בטח תוחקרו ע"י השב"כ, חטפו כמה סטירות
ושנה הבאה ינסו שוב או שישוחררו, יספרו למפעיל שלהם כל מה
שקלטו ומחר נקבל אותה בחמישה הרוגים בקיבוץ ארז הסמוך. וזה היה
מקרה אחד בלבד מתוך מה שהולך כאן כל יום. מחירו של בטחון.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
לא אכלתי בבוקר
- כי חשבתי
עלייך
לא אכלתי
בצהריים
- כי חשבתי
עלייך
לא אכלתי בערב
- כי חשבתי
עלייך
לא ישנתי בלילה
- כי הייתי
רעב...


תרומה לבמה




בבמה מאז 2/8/08 14:40
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
בנימין מזור

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה