שתי אבני צור שוכבות על החול
מביטות אחת בשנייה באכזבה
כמו צעצוע מבד שקנית בזול
כמו זמר ששר על אהבה בלי תקווה.
שתי אבני צור לא רוצות לדבר
על מה שהיה וכבר אי אפשר להגיד
אחת רוצה אש לבער
ואחת חושבת רק לעתיד.
ואני? הרקע לכל הסיפור
דימוי לכל הפשטות ולטוהר
היו ימים באמת הייתי אבן צור
אך חלפו להם ימי הזוהר. | 
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.