א.דמ.ע


י=X

בחלומי חזרתי לבית הספר התיכון
והתעוררתי באוטו והיא לצדי
ברדיו-דיסק מנגן תקליטור שלה,
שהיא משאירה לי.
מזכרת,
זה מזכיר לי שהיא לא נשארת.

כבר נפרדים.

פתאום שומעת שיר שמח מהרמקולים,
"הטיסה לא תחכה" קראתי לה
"שיטוסו כבר!" היא אמרה
"אני לא זזה מכאן עד סוף השיר,
זה קטע נהדר!"

לא דרכתי על הרגל כבר יומיים.
משהו אומר לי שבשבילה גם זחילה באה בחשבון.
אחרי חצות ואני נפרד ממנה ברכב.
משהו אומר לי שהיא תחזור אחרת.
אנחנו נפרדים בלי לערב רגשות
וכשהיא נרדמת אני מערבב בלבול וכאב,
פרידה ועצב ומילים חרישיות.

והיא לא שומעת.

השכינה רובצת.

והיא ישנה.

וכשהיא ישנה אני מלטף אותה ואומר לה מילים יפות,
ואת כל האמת, ושום דבר פרט לאמת,
שכה תעזור לי אלוהים.

הלוואי וידיים היגייניות ילטפו אותה לעד.

א=X


עולים לי-ם.
אחרי חצות ובירה.

יש לי לחץ באוזניים
וסרטים כחולים בראש
יושב מחוץ לחומוס בר נעול
ברח' בן סירא
ומנסה להבין אם הלחץ נובע מקור,
מעייפות -
או מהבדידות

מוותרים על החומוס ואוכלים ג'חנון שמן
שתיים לפנות בוקר
מקנחים בוופל בלגי
פוגשים את בת השר לשעבר
חוזרים דרך החומות
חוצים את החלום

יש לי עראק ופסנתר
ואין לי אהבה בינתיים

נ=X


היא אמרה שהיא לעולם לא תאהב אחר.
היא אמרה שהיא לא מבינה איך אישה יכולה לשכב עם יותר מגבר
אחד.
היא אמרה שהיא לעולם לא תהיה עם אחר.
היא אמרה שהיא תאהב אותי לעד.
היא תמיד אמרה אותו דבר.
אז אמרה.

בלילות הייתי יוצא מהבית שלה ונותן לחתול שלה להיכנס ולהפך.
היום היא מספרת בעולם על הפוסי שלה כמו גברת סלוקומב,
והעולם עונה לה, עם העונה והענן ועם הרוח המייבב.

ל=X


כבר אכלנו.
ושתינו.
כבר ישבנו בקפה.
עכשיו אנחנו בעוד מסעדה.
אפשר להזמין רק תוספות?
בכיף.
גם את מרגישה שבחיפה מותר הכל?
אפשר לשבת באותו הצד של השולחן ולהשאיר צד אחד ריק לגמרי.
זה לא עובד בת"א.
זו הצפיפות שמשגעת אותנו.
זו הצפיפות שמרחיקה בינינו - לצדדים שונים של השולחן.
אוכלים תוספות.
וחוזרים למיטה.
רעבים לעוד.

אבל... זה סיפור נוסף של אהבה קצרה?
האם האש שבערה כמעט מיד כבתה?
המון כאב.
ורק דמעות.
באמת? כאן דרכינו נפרדנו?

מ=X

לא אכלנו.
בסוף, בהוד השרון, היא מציעה לאכול סודוך.
(ואני חושב לעצמי שהיא באמת מציאה)
אני אומר שאני 'שומר' ופתאום מבין שהרסתי לה.
אלוהים יודעת שלא רציתי להרוס.
אבל הרסתי, את התיאבון, את הלילה, את הקסם.
והיה קסם.
בגלל שהיא כן שומרת.
"מגע הקסם" הם קוראים לזה ואני מתחיל להבין
אבל לא מאמין עדיין גם כש
נוסעים ללא כוונה מיוחדת וללא כיוונים.
שלוש פעמים בפ"ת,
חולמים על להיות באוויר.
אם הייתי חובש כיפה הייתי עושה לה ילד,
ובכלל,
לו רק הייתה מבינה בכיפות כמוני -
אולי הייתה מבינה כבר לבד את הרמז.

אני מכריז על כל עיר שאנחנו עוברים בה.
והיא לא מתעניינת -
עונה על כל השאלות שלי
בדיוק את התשובות שהיא זוכרת.

ואני מקנא,
ביכולת להיות צודקת
באמונה עיוורת,
כאהבת נעורים צובטת.

אנחנו יושבים על קפה ושוקו בנתב"ג
מסתכלים על החוזרים,
מביטים על הממתינים,
מתלהבים מהמפגשים,
מהחיבור, מהאנרגיה -
היא מספרת לי מתי איבדה את בתוליה ואני לא מספר לה כלום -
ומשהו מרגיע בעיניה התמות והלמודות אומר לי שזה בסדר.

חוזר הביתה מוקסם,
ורעב.

X=עמית


ולפעמים כשאני כך לבדי
אני חוזר לסמטאות ילדותי,
הרחובות עדיין חקוקים,
על צוהר לבי,
על ערש רוחי,
הרחובות, החברים,
הריחות והקולות,
לא שכחתי,
את טעם הנקניקייה השרופה בקיוסק,
את כאב הנפילה מהאופניים,
את צהלת הניצחון במגרש הקטן מהאסבסט -
לפעמים אני שמח,
שלא הצלחתי לשכוח את עצמי.

כשאתה לבד
זקוק לאהבה
אתה פתאום מרגיש
עוד יש לך תקוה
- יובל בנאי

בחלק הראשון יש פראפרזה לשיר של אהוד בנאי.
בחלק הרביעי יש כמה שורות גנובות משיר של מאיר בנאי.
בחלק השלישי יש כמה מילים ששאלתי מיחיאל מוהר ז"ל.
בחלק האחרון יש שתי שורות שלוויתי מיוסי בנאי ז"ל.
בחלק השני יש ארבע שורות שהייתי צריך מאביתר בנאי יבדל"א.