גופתו המשומרת של ביאליק
שוכבת במאוזולאון השירה העברית
הילדים יוצאים ובאים מן החושך אל האור
הייתי שם פעם בעל כורחי.

מעקה ברזל נייד לרקדניות מעוצבות
הקנון נישא ברוח השנים החולפות
באקראי נפתחה הדלת בטריקה נוראה
לא נערכתי בזמן למשב הרוח הקרה.

הגוף מתנוסס בתורן העקדה
אני לוחש אש לחלומותיי הארציים
פיגומים אנושיים תומכים באשליה
אני מסרב להביט בכניעה על הדגלים.

מיתרי הנפש החפצה חיים
נוזלים אל בין הסדקים
אני מתעורר מחדש
יש כאן הרבה כוכבים.