אני זועקת לעזרה
וקולי אינו נשמע
אני נורה כבויה
עיניי צלולות אך לא מאושר, מדמעות
אני על סף תהום
כמעט לפני קפיצה
עוד טבילה בים גדול אך הפעם היא לנצח
כמו ספינה
ששטה למקום אחר
ואז שוקעת
אני מאמינה
בקצוות הרחק משם
אני צועקת
שותקת
פוחדת מעזרה
לעצמי זה לא כל כך נורא
פוחדת מעצמי
אני לבד
לא נותנת לאף אחד להושיט לי את היד
שקועה בדמיוני
כמו פרפר
בתוך הכלוב של עצמי
בקורי העכביש שטוותה נשמתי
אני זועקת לעזרה אך אני כלואה בקורים של עצמי
אני צועקת
פוחדת
שותקת מעצמי
לאף אחד לא נותנת להושיט לי את היד.
המסיכה היא חיי כל הזמן בורחת מעצמי
צובעת את חיי בשחור
איפה הלבן שבי
איפה האור
אני בוחרת בנורה
לא את הלבנה אלא את השחורה.
הגיע הזמן להתעורר.

20/3/07