הגעתי לביניין הגבוה במרכז תל אביב, המעלית לקחה אותי מהר
לקומה העשרים, שלט גדול  "משרד עורכי דין" עם חץ שמאלה קידם את
פני היוצאים מהמעלית. פתחתי דלת זכוכית גדולה, מולי ליד דלפק
גדול ישבו שתי מזכירות, שתייהן בלונדיניות, אחת צעירה ואחת
מבוגרת יותר, שתיהן נראו במיטבן ולבושות ממיטב האופנה, פניתי
לצעירה שלק מעוצב בפרחים קטנים עיטר את אצבעות ידיה. "אני בקשר
לתביעה של רוזמן" אמרתי לה.
"תכנס למשרד השני מצד ימין" אמרה לי אחרי שיחה קצרה שניהלה
בטלפון הפנימי עם עורכת הדין. "היא מחכה לך".
פתחתי את הדלת שהיה כתוב עליה "עו"ד מרינה רובוב", נכנסתי
פנימה וסגרתי את הדלת אחרי. המשרד היה גדול כשכל הקיר החיצוני
שלו הוא בעצם קיר זכוכית גדול שקוף שכל תל אביב עד הים נשקף
ממנו, נוף יפיפה.
מרינה עמדה מולי, נשענת על השולחן הגדול, לבושה חולצה לבנה
כששדיה הגדולים מובלטים בחזית פושאפ, מאיימים לקרוע את בד
חולצתה, חצאית מיני שחורה ורגליים ארוכות ארוכות שמסתיימות
בנעלי עקב שחורות קלאסיות. היא נראתה כבת שלושים וחמש, פנים
יפות מעוטרות בשיער אדמוני קצר, מעוצב יפה בעזרת ג'ל.
אצבע ידה האחת היתה ניצבת על פיה כמסמנת לי להיות בשקט ואצבע
ידה השניה סימנה לי להתקרב אליה.
התקרבתי בצעדים קטנים.

היא הושיטה ידה ואספה את ידי, הובילה אותה אל עט.
אספתי את העט בידי. "תחתום בבקשה כאן" סימנה לי על מיסמך
ארוך, "וגם כאן" הראתה לי מקום נוסף.
"אני מגישה את זה מחר לבית המשפט" אמרה, "ואני מקווה שהסיפור
יסתיים סוף סוף" הוסיפה ונפרדה ממני בחיוך.
אספתי את עצמי ויצאתי אל המסדרון עובר דרך המזכירות הסקסיות
בדרכי חזרה למעלית.