בלה, בלה שלי.
מזה לילות שוכב אני במיטתי, מחבר מילים שיתארו את שהיית לי.
בבוקר אני שוכח הכל, כועס על עצמי ומשנן אחרות, חדות יותר. שום
דבר לא מתקרב לתאר אותך.
ימים שאני מסתובב בגפי, מנסה להפנים את תחושת פירוד העור,
כאילו נתלש מעלי והשאיר אותי רק בשר מדמם תחת העננים. איני
מצליח בכך בלה, שום הכרה לא תבוא עורך לא ייצמד לשלי לעולם. רק
עכשיו אני מתחיל להבין את משמעות חייך בחיי, את שנתת לי ולקחת
ממני ואיני אותו אדם. פחדן אני שרק עכשיו, כשאת אינך, מסוגל
למלל בדיו מכתים את אהבתו העמוקה. ודאי ניחשת את אהבתי העמוקה
כשעורי נמהל באור הירח ובמבט בלבד נמשח עלייך כמו יונת אווז
מלטפת. ודאי ניחשת. חיים שלמים העברתי במבט אלייך ואת חייכת.
ואני פחדתי.
בלה יקרה, גברים רבים סגדו לחצאיתך. בכפות רגלייך הקטנות דילגת
בין אש לאש ובפירואטים שקטים נשארת נקייה נקייה. בשיחות בנית
את עולמך וכשהייתי לראותו נברא יכולתי לחוש בטחנות הרוח סובבות
את אישונייך. חיוכך אמר חיבוק וחיבוקך היה אושר אין סופי.
בלה שלי, ילדה קטנה שלי. לא אמרתי מספיק, לא כתבתי מספיק. ואיך
יכולתי להספיק חיים שלמים בזמן כה קצר. חסר מילים אני ואלו שיש
ודאי נאמרו לך בלי סוף. הייתי שלך. הייתי כולי שלך.
10.6.1856
|
