"ינשוף 3 דווח מיקום! עבור..."
"ינשוף 3..."
"מישהו מקבל את ינשוף 3?..."

וואו איזה כאב ראש... איפה אני? לאן נעלמו כל ההפגזות
והיריות?
"קודקוד ינשוף כאן ינשוף 3 עבור?"
למה הוא לא עונה?
כוס אמק "קודקוד ינשוף כאן ינשוף 3 עבור?!"
טוב יאללה שיילך לעזאזל הבן זונה הזה גם ככה אני שונא את המ"פ
הדביל הזה לא יודע לפקד על נמלים ונתנו לו לפקד על פלוגת
לוחמים של גולני... אידיוט...
טוב נו מה הולך כאן איפה אני?
נהיה פה דיי נקי יחסית לכפר המחורבן הזה ולא נראה לי שאני
בלבנון, רגע יש מצב שיש בלבנון מקום כזה לבן עם המון ערפל?
היי הנה מושיק, מושיק...עצור מושיק זה אני רפי..."
מה קרה לו... היי מה זה המחבל הזה שהולך אחריו אני חייב לעצור
אותו לפני שיעשה משו למושיק...
"מושיק תיזהר יש מאחוריך מחבל... מושיק..."
מה הולך פה...?
היי הנה דודי... "דודי!"
אופפ! מה הולך פה למה הוא לא עונה לי?!
טוב נראה לי נלך אחריו ונראה לאן הם הולכים כולם...
הנה שער... מי זה האידיוט הזה שעומד לו עם הגלימה המגוחחת
הזאת...?
"שלום..." אמרתי ולא הייתי בטוח אם הדבר הזה שלובש גלימה לבנה
והשיער שלו ארוך וחלק יחף וכולו חיוך מאוזן לאוזן.
"שלום לך! כן, איך אני יכול לעזור לך?"
האמת היא שאני קיוויתי שאולי אתה תדע יותר ממני מה הולך פה כי
אני לא מבין"
הוא נתן חיוך מנומס פתח מין ספר ענקי כזה שהיו רשומים בו
מיליוני שמות.
"שמך?"
"רפי כהן"
הוא עיין בספר וחיפש וחיפש ואז החיוך כבר לא היה על פניו.
"תראה רפי  אני לא יודע איך להגיד לך אבל אתה לא נמצא ברשימות
שלנו..."
"אוקי תן לי להבין משו, מה זה אצלנו ומה זה פה? איפה אני? מי
אתה?
מה אני עושה פה אני אמור להיות כרגע בלבנון עם הפלוגה שלי,אני
במלחמה עכשיו!"
הוא היה סבלני מאוד יש לציין אחרי שהתפרצתי קצת חיכה שארגע ואז
ענה לי בנימוס.
"טוב בוא נעשה פה קצת סדר, אתה בשמיים עכשיו ואלו הם שערי גן
עדן ואני המלאך שממונה על הכנסת המתים אלינו לגן ואתה לא שייך
לכאן".
"למה המחבל הזה גם נכנס עם שני חברים שלי?"
"אתה מתכוון לבחור הערבי?"
"כן! הוא הערבי המסריח המחבל!"
"הוא נהרג על קדושת המדינה והאדמה שלו ולכן הוא הגיע אלינו לגן
עדן"
"אוקי מה עכשיו אני אמור לעשות? לאן אני הולך?"
טוב אתה דיי הלכת לאיבוד אני אתקשר לחברי מהגיהנום ונראה אולי
אתה הולך לשם..."
"מה?! גיהנום? אבל למה בסך הכל הרגתי 17 ערבים על היום..."
"תראה אני לא יודע אתה לא ברשימות שלנו אז אולי אתה ברשימות
שלהם..."
כולי נהייתי לבן כמו סיד ולא ידעתי איפה לקבור את עצמי... כמה
שזה אירוני הביטוי "לקבור את עצמי" כשהתבשרתי שאני... רגע...
"תגיד לי... אני מת?"
הוא לא ענה לי רק סימן לי לחכות.
"הלו..? היי זה מהשער הצפוני... כן, כן מה שלומך? אצלי הכל
בסדר אתה יודע איך זה עובדים שעות נוספות... כן, אלוהים לא
נותן הנחות..."
נתתי בו מבט עצבני והוא שם לב שכל ההתחנגלות הזאת.
"תגיד נמצא אצלך אולי ברשימות אחד רפי כהן?"
היה שקט לכמה רגעים ואז כנראה שזה שנמצא בצדו השני של הקו ענה
לו לשאלה והוא ניתק את הטלפון.
"נו?" שאלתי בחוסר סבלנות.
טוב תראה אני לא יודע איך לגיד לך את זה אבל אתה..."
"אני מה?" הצד המרוקאי העצבני שלי התחיל להתעורר...
"אתה גם לא רשום שם..."
"אז... אז... מה עכשיו? לאן אני שייך לאן אני הולך? מה קורה
איתי?"
"אני לא יודע..."
הוא נתן לי מבט של מבוכה ושל חוסר אונים ולא ידעתי איך לעקל את
העניין הזה.
הלכתי לצד, הורדתי את הווסט ואת הנשק והמ"ק שהיה עליי וכבר
הפסיק לצעוק...
המיימיה שלי הייתה רייקה והמחסניות שלי היו רייקות ולא היה עלי
פנקס שבי או תעודת חוגר או כל תעודת זהות או משהו שמעיד על
עברי.
חיילים רבים עברו על פניי ועברו דרך השער לעבר גן עדן ונקודת
השבירה לא היססה להגיע וכבר לא יכלתי לעמוד בזה ואז ראיתי את
המלאך ניגש לעברי, "תראה ביררנו ואתה באמת מת אבל זה קצת לא
הגיוני שאתה מת ולא רשום כמת..."
"איך זה ייתכן שאני מת ולא רשום שאני מת?"
"שמע יש משו שאפשר לעשות וזה להבין מה קורה איתך שם למטה...
בוא איתי..."
הלכתי איתי והשארתי הכל שם את הנשק את הווסט ובכלל את כל
הפריטים החסרי משמעות שאני כבר לא אצטרך.
"הגענו!"
"לאן?" שאלתי כשהכל היה נראה ממש אותו דבר.
"תראה..."
הוא שלך את ידו והתבהרה לה תמונה ורואים אותי זרוק על האדמה
כשכולי מתבוסס בדם וכשהלכנו כמה קילומטרים ראינו את צוותי
הפינוי שמחפשים אותי וכנראה לא מצאו...
"אתה מבין... עוד אף אחד לא קבע את מותך אז אתה עדיין לא רשום
ומה שנקרא אתה תלוי בין חיים ומוות..."
לא ידעתי מה לעשות באותו הרגע וממש לא יכלתי להחזיק את עצמי
מלבכות אבל הדמעות לא זלגו להן...
"אז מה אני כרגע בסנד ביי עד שמישהו ימצא אותי?"
"לצערי הרב כן..." הוא נתן לי מין חיוך ניחומים כזה ונעלם ושוב
הייתי אבוד ולא ידעתי לאן ללכת ומה לעשות התחלתי ללכת אבל לא
ידעתי לאן והכל נראה אותו דבר, לבן ומלא בערפל או עננים או לא
יודע איך תקראו לזה...
הייתי שבור כל כך שבשלב מסויים התחלתי לדבר עם עצמי ואולי
התחלתי לדבר עם אלוהים...אני לא מואמין באלוהים אבל אם אני כבר
אי שם בשמים אז אולי הקליטה פה יותר טובה ואולי הוא שומוע...
"זה נראה כמו נצח וזה נמשך כמו חיים שלמים...איך הגעתי למצב
כזה?"
"אלוהים תעזור לי אני כבר עייף מהקרבות אני עייף מהגעגועים
ואני בעיקר עייף מהמוות הזה שעוטף אותי פה כשאני רואה את חבריי
הטובים נופלים לי אחד אחד אל מול עייני..."
התיאשתי...לדבר עם אלוהים...מה נהייתי משוגע מה עובר עלי?!
בעיקר התגעגעתי לגלי חברה שלי שאני כל כך אוהב ואמא ואבא שלי
שאני מתגעגע אליהם בטירוף, ואחי ואחותי הקטנים...
פתאום קמתי והרגשתי צורך להתחיל ללכת והלכתי והלכתי והלכתי
ואין שום דבר באופק רק עננים ולבן, פתאום! הנה זה... השער!
השער הנכסף והמלאך מחייך ומברך אותי ושואל לשמי.
"רפי כהן" אני עונה לו כאילו לא נפגשנו לפני כן והוא פותח את
הספר מרים את הראש מחייך ואומר לי בקול צלול "ברוך הבא אלינו
רפי... צוותי הפינוי מצאו אותך."
חיוך על פניי והמדים נשרו ממני וגלימה לבנה עטפה אותי והדרך אל
גן עדן כבר הייתה ברורה והייתי מאושר כי אני יודע מה מקומי ויש
מי שרוצה אותי.