עיר קטנה לחוף של ים,
תחנת רכבת לא גדולה,
שוק עתיק שוקק חיים.
רק זיכרון, כמו רוח,
נותר בתחנה הישנה
כל יום עדיין מצפה.

החורף פה, על ימיו הקרים האפורים
מאיץ לחוף גלים שנשברים בו.
היא מחבקת את עצמה
במעיל גדול של גשם,
ונזכרת...

קצף לבנבן פוגש בחול
צדפים מיוחדים נסחפים לחוף.
מביטה בזיכרונה לנקודה בלתי נראית,
היא נזכרת שסיפר לה
על מכונית אחת שגלגליה,
פה בדיוק שקעו בחול.

כבר לא איתו היא שם יושבת,
מקשיבה,
מעלעלת בזיכרונותיה,
מחייכת לעצמה.

ימים רבים היא בזיכרונות הופכת.
מהרהרת היא, על אותה ילדה-אישה
עת חיכתה לאיש שאהבה,
אך היום יודעת היא,
שזה מכבר,
הכל נגמר.