"Well, what are you waiting for? ):("
"Aahh-I don't know ... Are you sure she's gonna help me?"
"Hey, man, it's only fortune telling! If you don't like what
she tells you, all you need to do is NOT believe her!"
"Yeah, you're right ... thanks for the motivational
speech!"
"Any time, man MUUUAAAHHHH"
"See ya later "
"Not if I see you first! :D Bye!"
"Bye!"

כן, עוד שיחה וירטואלית טיפוסית עם ידידה שנמצאת לה אי שם...
אני אפילו לא יודע איך קוראים לה... היא לא מוכנה להגיד לי.
טוב, מה זה משנה, העיקר שאני ה-man שלה, ואנחנו נהנים לדבר.
וכמו תמיד, גם הפעם היא ממש עזרה לי - אני הולך לעשות את
זה...
הרמתי את מבטי אל הדלת. הממ... דלת עץ לבנה פשוטה לחלוטין -
כניסה רגילה לבית לא גדול במיוחד.
אלמלא שלט העץ שלידה שצעק באותיות גדולות ומסוגננות  "שיר -
מגדת עתידות באווירה אחרת" , היית חושב שגרה כאן איזו עקרת בית
קשת יום. טוב נו, צריך לדאוג להשלמת פרנסה איכשהוא (חיחי)
...
ועוד איזה השלמת פרנסה! אילו מחירים! השתגעה זאתי אם היא חושבת
שאני אוציא כל כך הרבה על... על... שם של מישהי!
טוב, אני בורח מכאן -"שלום! אפשר לעזור?"
אני מסתובב בחופזה, כמו ילד שבדיוק תפסו אותו מנסה לסחוב
סוכריה מהדוכן, ולרגע מאבד את זה כשאני רואה כמה היא נחמדה.
"אממ... אה ... כן ... אה ... ידידה שלי... אמממ... "
"המליצה לך עלי?" היא מוסיפה בחיוך, שמייד גורם לי לנטוש כל
רעיון על בריחה.
"אה, כן - איך ידעת?" אני מוסיף בציניות מופרזת. יופי, לפחות
את זה לא איבדתי...
החיוך שלה מתרחב, והיא מושיטה לי יד "נעים מאוד, אני שיר "
"אממ... אה... ואני עומרי" אני מצליח לקלף ממעמקי גרוני,
שהחליט משום מה להתייבש לו קלות.
"בוא, שב כאן" ומחווה אל כסא פלסטיק מאחוריה.
מה אני אגיד, בהחלט אווירה אחרת.
אני כבר ציפיתי לריח קטורת חזק מדי, מוזיקת מעליות שטובעות בים
ברקע, כל מיני קריסטלים ותופסי חלומות תלויים להם מהתקרה, בדים
צבעוניים בכל פינה, והיא - בת 40+ , איפור כבד, בדי משי עוטפים
בקפידה כל חלקת אדמה חוץ משתי גבעות לא גבוהות אבל מוגבהות,
שיער אסוף בקפידה בתוך כיסוי ראש וסנדלים.
במקום זה אני יושב ליד שולחן מטבח קטן ועגול, באפי ריח קלוש של
תה עם לימון, והמוזיקה היחידה שמגיעה לאוזניי היא ציוץ
הציפורים בחוץ. והיא? בת 30 בקושי , ג'ינס וטי-שירט, מעט מאוד
איפור טבעי, שיער גולש ומשוחרר ונעלי ספורט. אלא מה?
אני מחליט שהשוני בין הציפיות למציאות יכול רק לעבוד לטובתי,
ופונה אליה בחיוך קל:
"אני מעוניין לדעת שם של מיש-" "כמובן" היא קוטעת אותי, "חכה
כאן שנייה, אני כבר חוזרת"
מהחדר השני, אני שומע אותה מפשפשת בין כל מיני דברים, ואחרי
דקה או שתיים היא חוזרת עם מין לוח מוזר כזה.
"אל תדאג" היא אומרת כשהיא רואה את המבט שלי "זה לא יכאב..."
שוב עם חיוך זוהר.
יא אללה, אם רק לא היתה לה טבעת...
"אוקיי" היא אומרת בטון שמנסה להיות ביזנס "הבה נגלה ביחד את
שמה של אהבה חייך"
אני מצליח לחייך למרות שעכשיו אני כבר עצבני כמו גרוזינית
בתחרות מריטת שיער.
היא רוכנת לכמה רגעים מעל הלוח, ואומרת לי להחזיק במחשבותיי
תמונה שלה, בעוד אצבעותיה נוגעות-לא נוגעות במין עדשה מוזרה.
אני עוצם את עיניי ומדמיין ...

<תמונה חסרה - תנחשו של מי>

"והשם הוא .... " אני לא מעיז לפקוח עיניים עדיין.
"י-ע-ל ... ג-ו-ל-ד-מ-ן"
אני פוקח עיניים בבת אחת, בתדהמה. זה הכמעט - התקף-לב הכי נעים
שאי פעם עברתי...
אני מסתכל עליה בעיניים קרועות לרווחה, לא מאמינות, ואני לא
בטוח אבל נראה לי שמה שנוגע בשולחן זה הסנטר שלי.
אני לא זוכר כמה שילמתי לה, אני לא זוכר מה אמרתי, אני לא זוכר
איך הגעתי הביתה, ואני לא זוכר איך התיישבתי ליד המחשב והתחלתי
לכתוב; אבל אני כן זוכר מה כתבתי - כמו תמיד, כשהיה לי משהו
חשוב או נחמד או מטריד או משמח לשתף, מיד ניסיתי ליצור קשר עם
הידידה חסרת-השם שלי, והיינו מדברים עד ששנינו (אני קודם)
היינו נשפכים מעייפות.

"Hi! :)"
"Good Learning! :)"
"That's Morning ,not Learning! :P "
"O Yeah? And watcha-gonna-do 'boudit??? :P"
"Never mind, listen ..."
"Both eyes open :)"
" I am going to meet Yael Goldman!"
"Who????????"
"Y-a-e-l G-o-l-d-m-a-n!!!!!"
...
"The model?"
"Well, she's no longer just a model, but yeah!"
"How come?"
"That's the name the fortune teller gave me!!! :)))"
"WHAT?????!!!!!!!"
"YEAH :))) "
...
"I .. listen, good luck and all etc. etc. but I gotta go"
"Everything al right?"
"Yeah, just ... something's come up"
"OK ... Anything I can do?"
"Well ... no ... never mind - bye, man"
":( bye"

המממ... זה היה מוזר - בלי נשיקה/חיבוק ... משהו שפתאום צץ ...
טוב, לא נורא, יש לי דגים גדולים יותר לתפוס
...
התקשרתי אל גברת יעל גולדמן, ובאופן די מפתיע הגעתי ישירות
אליה הביתה. אני באמת לא יודע מאיפה השגתי את האומץ (שעכשיו
אגב, אין לו כל זכר) אבל סיפרתי לה מה קרה, הסברתי לה שמאז
ומתמיד חשבתי שאנחנו מתאימים לפחות לשיחה על כוס קפה... או
בנג'י... בסוף איכשהו הצלחתי למלמל את המילים "נוכל להיפגש
לאיזו כוס קפה?", ואז בכלל באה ההפתעה - היא גילתה לי שהיא
בדיוק ביטלה תוכניות לאותו יום שישי בצהריים, ואמרה שתשמח
לפגוש אותי! התזמון שלי היה כנראה גם כן משמיים - מעניין אם יש
קשר לזה שהיא טלה ואני תאומים...

או, הנה היא הגיעה!  אני לא מצליח לעצור את החיוך כשאני קם
ללחוץ לה את היד, ומופתע מאוד לטובה כשהיא מגישה את הלחי
לנשיקת צד-אל-צד (מה לעשות, אני לא רגיל לזה).
זה מוזר - מדהים עד כמה בנאדם יכול להיראות טוב בלי איפור,
בג'ינס פשוט ומעיל קטן - אולי בגלל שהפעם החיוך שלה הוא לא
חיוך מיליון דולר מאיזו פרסומת, אלא חיוך אמיתי של "כיף לראות
אותך"...
כמה פרצופים מסתובבים כשאני מושך את הכסא אחורה כדי שתוכל
לשבת, והיא מצחקקת ואומרת תודה כאילו שאף פעם לא התנהגו אליה
ככה. אני מנפח את החזה בגאווה ומתיישב מולה, תוהה אם הלחיים
שלי ייתקעו לתמיד במצבן המחוייך עד כדי כאב. עכשיו אם תסלחו
לי, יש לי פגישה פרטית בארבע עיניים... ואיזה עיניים...
...
אני חייב לספר לה מה היה. איזה כיף! בלי פוזות, בלי צלמים, בלי
חתימות, פשוט שיחה על כוס קפה, והמון המון צחוקים!
אפילו קיבלתי את מספר הפלאפון שלה, עם הבטחה מצדי שלא להתקשר
יותר מדי. אמרתי לה שפעם בשבוע אני לא אוכל להימנע מלהתקשר,
והיא צחקה ואמרה שהיו לה תקופות שהיא היתה מקבלת כמה עשרות
טלפונים כל יום - טלפון אחד ממני פעם בשבוע יהיה אפילו מבורך
(ובשלב הזה כבר באמת היה קשה לי לנשום, מה שרק הצחיק אותה עוד
יותר)
אני מתיישב ליד המחשב, האזניים בקושי עוצרות את החיוך - כן,
הלחיים שלי עכשיו זו עובדה מוגמרת - מנסה למצוא מילים איך
להתחיל...

היא לא נמצאת.

באינסטינקט גברי אני יודע שמשהו לא טוב קרה (לא, אינטואיציה זה
לנשים. לגברים במקום זה יש אינסטינקטים). מנסה ליצור קשר ...
ושוב ...
ושוב ...
ושוב ...
ולא מצליח.
החיוך כבר מזמן נמחק, ודאגה מזדחלת לה אל גרוני. מנסה להעסיק
את עצמי במשהו אחר, אבל העיניים תמיד משוטטות לעבר הקשר שחסר.
אחרי כמה שעות של מזוכיזם, אני מצליח להירדם, וגם זה רק בגלל
שאני עייף ברמות שלא יתוארו - הלב והמוח עדיין עובדים שעות
נוספות של דאגה.

למחרת, מצטרף למזוכיזם חברו הטוב משכבר הימים - הסאדיזם מצד
ג'. הודעת סמס מגברת גולדמן מאחלת לי שבוע איום ונורא, בזו
הלשון:
"אני מצטערת שגרמתי לך אולי להבין דברים לא נכונים אתמול. מאוד
נהניתי משיחתינו, אבל לצערי לא אוכל להמשיך להתראות איתך. אני
מתכוונת להחליף את המספר שנתתי לך, אז בבקשה אל תטריד את מי
שאולי יקבל את המספר הישן שלי. מקווה שתמצא את אהבת האמת שלך,
ותדע שלמרות שזו לא אני, אני מאחלת לך חיים מאושרים. אתה בנאדם
נפלא :)"

אני אולי בנאדם נפלא, אבל כרגע אני מרגיש כל כך גרוע שאפילו לא
אכפת לי שהלברדורית שלי מלקקת לי את האוזן, מנסה לעזור ללא
הצלחה.
לקחתי לי יום מחלה - אין לי כוח לשום דבר. בוהה במסך ולא מרגיש
מה אני עושה בשביל להעביר את הזמן.
כל הגוף מאובן ללא תזוזה, חוץ מהידיים ששייכות לרובוט חסר
תחושה. העיניים רחוקות ממני כאילו פתחו את אקורדיון הצילום של
מצלמה ענתיקה מהמאה ה-19. בפי היבש טעם מר של הקפה מאתמול, בלי
מי פה או משחת שיניים.

ואז לפתע, הכול משתנה - היא חזרה.

מיד העיניים מתחדדות, הידיים מתחילות לעבוד בשצף קצף כאילו שיש
מה להספיק, הלשון מעירה את הפה לחיים, ואפילו הרגליים מתחילות
לקפצץ להן מהאנדרנלין. למי אכפת מגולדמן הזו, כשיש לי ידידה
שאפילו נשיקה וירטואלית ממנה מחזיקה אותי שבוע שלם?
אחרי שאני מתפרק בפניה על מה שהיה אתמול והיום, והיא מחזקת
אותי עם אינספור חיבוקים וירטואליים (כן, זה מפתיע, אבל אפילו
חיבוק וירטואלי ממנה עוזר פלאים), היא לפתע משתתקת.

"?What's up" אני מנסה לדובב אותה.
"I have to tell you something, but you must promise me
you'll hear me out till I finish! Promise?"
וואו, זה נשמע רציני ... "OK"
"I asked Yael Goldman to break up with you"
"WHAT???? WHY THE HELL FIF YOU FO THAT????!!"

כן, מרוב עצבים העפתי את ה-D מהמקלדת, ונאלצתי להשתמש ב-F
במקום ... זה בסדר, בא לי להשתמש ב-F הרבה עכשיו!

"PLEASE LISTEN MAN!"

אני אשכרה יכול לשמוע את הייאוש בקולה, את הדמעות שאיתן היא
נאבקת מתחילת השיחה, ואני מתאמץ בכל כוחי להירגע, ולחזור
לשפיות, גם אם זמנית - "Both eyes open"

...

"My name is Yael Gold, man !!!"



מבוסס על הסרט "רק אותך" עם מריסה טומיי ורוברט דאוני ג'וניור