זאת מין הרגשה מתמדת כזאת שמשחקים בך נון-סטופ. תמיד יהיה את
האחד ההוא שילחץ על הג'ויסטיק. זה ברור לך כמעט במיליון אחוז
שזה רק בראש שלך, אבל בראש שלך הוא משחק בך כמה שרק אפשר, וזה
מטריף אותך לגמרי. זה מוציא מריכוז. זה מוציא משליטה. זה מונע
ממך כל דבר אחר. ברור לך: אי-אפשר להתעמת עם זה, כי הוא יברח
בשניה שתנסי. אי-אפשר לאמת את זה, כי הוא יכחיש, ואני חושבת
שרוב הסיכויים שההכחשה שלו היא כנה. אבל בראש שלך את משחק. ואת
ככה תמיד. הלך שחקן אחד, נכנס שחקן אחר.

אולי זו בעצם את השחקנית הראשית? אולי בעצם רוב השחקנים שאת
משוכנעת שמשחקים איתך את המשחק הזה בכלל לא מודעים להיותם
שחקני מפתח בתקופה הנוכחית (זו או אחרת) של חייך? זו את שמסדרת
את השחקנים (ורק בראש לך) לפי הסדר שנראה לך. זו את שמחליטה מה
החוקים, מה המהלכים בכל רגע נתון. זו את שתמיד מחליטה מראש
שהפסדת.
את מוותרת. תמיד. ומראש. את כל-כך מפחדת להיפגע. "להיזרק", אז
במחשבות שלך את "ניזרקת" הרבה לפני הרצון הזה שלו, של הצד
השני. וזה כל-כך ברור: דווקא התבוסתנות הזאת שלך, דווקא התפיסה
שלך מראש כזו שהפסידה מרחיקה אותו ומביאה אותו בסופו של דבר
(ולפעמים אפילו הסוף הזה מגיע כמעט יחד עם ההתחלה) להחליט שלא
מתאים לו להיכנס לזה. שכדאי לקפוץ מהר מהרכבת הדוהרת ההיא
שמראש כבר היתה מיועדת להינתק מהפסים.
האמת, השאלה הזו היא די רטורית: כן. זו את שמחליטה להפסיד
מראש. ו-כן, את מודעת לזה. ו-כן, את שונאת את זה, וכמה שאת
מנסה להימנע מזה זה רק מדכדך עוד יותר, כי ההימנעות היא פשוט
בלתי-אפשרית. בלתי-מושגת. את שוגה בחלומות פנטסטיים דימיוניים
של מערכת יחסים מושלמת, ושואפת להיכנס אליה בשניה שהרכבת סגרה
את הדלתות מאחורייך. דווקא בגלל הכמיהה הזאת. האונס הזה שלך
לעונג את נופלת ושוברת לעצמך כל צלם פנטזיה וכל פעם מחדש. שוב
ושוב ושוב.
ההישנות של התופעה הזו כבר מוכרת לך כאילו נולדת איתה. וכמה
שאת יותר סובלת, את תמיד ממהרת לקום, לנער מהר מהר את האבק,
הזיכרונות והפגיעה ולהמשיך הלאה. להמשיך ליצור מעצמך שוב קורבן
לחלום השבור שלך. שלא השגת מעולם. שכנראה גם לא תשיגי.