אחרי שכתבתי את הסיפור הכי טוב שלי היא אמרה שהיא עוזבת אותי.

"אתה כבר לא אותו יוצר אדיר שהיית".
"אבל זכיתי בפרס!" אמרתי לה. היא הלכה.
יום אחרי שהיא עזבה אותי, שלחו לי את המכתב הביתה, והם שבחו
אותי על הסיפור שכתבתי. זו פעם ראשונה שהמגזין הזה באמת משבח
אותי על משהו.
לרגע שכחתי שהיא עזבה אותי, ורציתי להתקשר אליה ושנצא לחגוג
אבל אז נזכרתי במה שדיברנו עליו אתמול, אז התקשרתי לרונן
וקבענו לצאת בערב.
אני כרגיל, התחלתי לשתות אחרי הצהריים, אבל היום היה יום
מיוחד, אז במקום להתחיל בארבע, התחלתי לשתות בחמש.
כשרונן שאל אותי, כבר בפאב, למה אני מתחיל לשתות כל כך מוקדם,
עניתי לו שזה מתוך הרגל- אני החלטתי להרגיל את עצמי לזה. "זה
פותח לי את המוזות".
רונן ענה לי שלפי איך שהוא רואה את זה, "כשאתה שיכור, אז אתה
פיכח", הוא גיחך. זה לא היה מצחיק.
אם היא הייתה פה היא בטח הייתה אומרת לו שזה לא מצחיק, והייתה
קורצת לי. כן, זו הייתה סיטואציה מתאימה לקריצה שלה.
היום המנהל של המקום השמיע ברקע את הגרייטפול דד מהימים
המוקדמים שלהם. כשאנ שואל אותו איך הוא מתאים את המוזיקה בפאב,
הוא עונה לי שזה לפי מצב רוח. "היום יום טוב, ואין בן אדם שלא
אוהב פסיכדליה, ואם יש הוא יודע שלא זה המקום שהוא צריך להיות
בו".
"איש חכם שמואל" אמרתי אחרי שהוא הלך, ורונן שהיה עסוק
בחיזוריו הרבים, ענה תשובה די טיפשית "שמואל? כן! שמע בכל זאת
אלוהים בחר אותו". "רונן רד מהשתייה".
רק בדרך חזרה הביתה הבנתי ששתיתי יותר מהרגיל, ומום מה זה היה
כשמצאתי את עצמי מקיא!
בבוקר אחר כך הבנתי שזה לא היה רק מהאלכוהול, אלא גם מכל מה
שקרה לאחרונה. פתאום הבנתי למה היא עזבה אותי.
לרגע חשבתי אולי לשנות קצת את צורת החיים שלי, אבל הייתי עייף
מדי.
"אתה לא טיפש, נכון? אז מה הבעיה פה?!" המו"לית שלי אמרה
בפגישה בבית הקפה. זה כבר פעם שנייה השבוע שאני נפגש איתה, כי
היא רוצה להוציא את הסיפור עם עוד כמה סיפורים קטנים שכתבתי,
בגלל שזה ימכור כמו שצריך. לי זה לא מתאים כי שאר הסיפורים לא
מתאימים לסיפור הכי-טוב, והם גם די עלובים.
"אבל זה ימכור! אתה חייב את הכסף."
"בסדר, נו אני חייב הרבה דברים, ובעיקר לא להוציא ספר גרוע",
עניתי, וקיוויתי שבזה הסיפור ייגמר. הוא לא נגמר. אולי כדאי לי
להחליף מו"ל.

חצי שנה אחרי שהחברה הכי טובה שלי עזבה את החבר שלה, שבדיוק
כתב את הסיפור הכי טוב שלו, החלטתי לשאול אותה בפעם המאתיים
"למה לעזאזל עשית את זה?"
"וואו, זה היה כל כך מזמן. רדי מזה, אני ירדתי מזה."
"אחרי ששכבת עם חצי מהעיר", יצאה לי תשובה לא נחמדה, אבל היא
חייכה.
"שכחתי לספר לך שראיתי אותו ברחוב לפני כמה ימים. הוא זכר
אותי. נראה אומלל לגמרי, הוא ביקש ממני לדבר איתך" אמרתי לה.
פתאום נזכרתי.
"הוא לא נשמע אומלל כשכולם מראיינים אותו". החברה הכי טובה שלי
היא מבקרת ספרות לאיזה אתר באינטרנט. היא כתבה ביקורת על הספר
האחרון שיצא לו, זה שהיה בו הסיפור הכי טוב שלו. מלבד
ההתייחסות לסיפור ההוא, שהייתה הוגנת, לגבי השאר היא די קטלה
אותו.
החלטתי להפסיק לדבר איתה על זה.
פגשתי אותו שוב ברחוב אחרי כמה ימים. ישבתי בבית קפה בשינקין
והוא עבר ברחוב. הוא נראה קצת יותר בסדר מהפעם הקודמת, אבל היה
לו משהו מוזר בעיניים. ראו שהיא חסרה לו.
דיברנו, התיידדנו, מתי שהוא הרבה זמן אחר כך נקטע הקשר שלנו.
אולי בגלל ששכבנו.

שש שנים אחרי שהאקס שלי כתב את הסיפור הכי טוב שלו, פתאום
ראיתי אותו בטלוויזיה, בריאיון בידור כל שהוא.
היה לו איזה סרט חדש שכולם התענייניו בו. אני ראיתי את הסרט
הזה לפני שידעתי שהוא שלו. לא נהניתי.
אחרי שש שנים שכבר הספקתי לשכוח אותך, הייתי צריכה לראות את
הדבר הזה.
יובל אתה באמת נראית מאושר, ורואים שמאז הסיפור, שחשבת שהוא
הכי טוב שלך, חייך השתפרו פלאים.
אני תמיד חשבתי שאנחנו הסיפור הכי טוב שיצא לך, רק חבל שאף פעם
לא העלית אותו על הכתב.
רואים שטוב לך עם אשתך והבן החדש שלך. אני הייתי אמורה להיות
במקומה.
גם כשעזבתי אותך, לא הפסקתי לאהוב אותך, ובשביל להתגבר עליך
הייתי צריכה לשכב עם חצי מהעיר. הבנתי שגם אתה עשית משהו דומה
לזה בשנה הראשונה.
יש לך משהו שונה בעיניים, אבל יכול להיות שזה פשוט בגלל שהחיים
המשיכו. עד שלא ראיתי אותך בטלוויזיה, אותו מכשיר שדי סלדת
ממנו, לא הבנתי עד כמה החיים שלי לא זזים לשום מקום.
בעצם עכשיו זה קצת משתנה. יש לי חבר חדש (הוא דווקא משורר, שגם
אותם אף פעם לא ממש הבנת), ולא נראה לי שאעזוב אותו בקרוב, גם
אם הוא יכתוב את השיר הכי טוב שלו.
אם תסתכל, בדיעבד תבין שצדקתי, ומאז אותו סיפור כבר לא נשארת
אותו סופר אדיר שהכרתי אחרי הצבא.
אבל אם אני אסתכל, בדיעבד אני אבין שלא הייתי צריכה לעזוב
אותך, לפחות לא באותו רגע. או אולי שזה עשה לך רק טוב.
כנראה שצדקת, באמת הייתי סוג של המלאך השומר שלך.