2.2.08

בארבע לפנות בוקר אני נכנסת למקלחת
כדי לשטוף מעצמי את הלכלוך הזה
שנקרא אתה,
כדי לטהר את עצמי מהמחשבות האלה
ולחזור לשליטה.

כי כשהמים זורמים, זו רק אני
והשפורפרת הזו של המקלחת
ושם הדמעות זולגות
בלי קמצוץ של
פחד.

אני רוצה לברוח
ולשכוח ולצרוח
ואף משקה שבעולם לא משכיח
לי אותך
ואף שפתיים לא מעלימות לי
את דמותך
ואף מבט לא משתווה
לאמת הזו בך
אבל כשאני נכנסת עירומה
ומתמזגת עם המים
שזורמים זורמים זורמים,
אני
נזכרת
שבעצם
לא מגיע לך בכלל
שארגיש געגועים.

אני רוצה, שגם אתה, גם אתה, תתגעגע
ואתה, אתה בכלל, אתה בכלל לא יודע
כמה כואב זה לאהוב
אחר
שלא אוהב אותך.

אז אני נכנסת אל המים החמים
שם זו רק אני ואין סוף טיפות
שרואות אותי, איך אני
לאט לאט
משילה את הקליפות
ומורידה את הלכלוך הזה והכאב הזה
והשתיקה המעיקה הזו
ממני.

בוא תגמור
בשיר מזמור
ואז תלך
ואל תחזור.

ובפעם הבאה, אחרי שאטהר את עצמי
מהלכלוך המטונף הזה
שהוא אתה,
אני לא אשכח.

אני אזכור. אני אזכור.