"זה גרוע שזה ככה, אתה לא רואה?" זרקתי לעברו כאילו משום
מקום.
והוא, כאילו לא מבין, חושב לעצמו - מה היה פה כל כך רע? מה
בעצם היה פה בכלל?
"אל תגע בי עכשיו". אמרתי כשהוא חיבק אותי, כאילו מנסה להעביר
נושא.
הוא לא הקשיב. המשיך בשלו.
הידיים שלו האלה עם המגע המחוספס הזה, המגע הזה שבעצם משך אותי
מההתחלה עוטפות עכשיו את מותניי...
העיניים האלה, הכל כך גדולות והכל כך ירוקות האלא מישירות אליי
מבט.
שואל אותי בחצי טון מפתה ובחציהו השני תמים - "מה? מה? תגידי
לי מה כל כך גרוע?"
הוא הסיט את הפוני שהיה שרוע על עיניי, עצמתי עיניים.
אולי ברגע שאני אפסיק להביט בו אני אולי אוכל להגיד לו מה אני
חושבת על כל המצב בלי שהוא יצליח להעביר נושא...
גם זה לא הצליח.
הידיים שלו האלה הטריפו אותי. המחשבות התנתקו מהגוף. יד אחת
שלו עוד אוחזת במותני, והשניה כבר עוברת ברפרוף על שפתיי.
הוא יודע לעשות את העבודה מצוין. הוא יודע בדיוק איך לגרום לי
להתמסר אליו - חשבתי לעצמי.
הוא קירב את שפתיו אל שפתיי, עטף את שפתיי בשלו, החדיר את
לשונו הקרירה הזו עם הטעם הזה שאני כל כך מכירה וכל כך אוהבת.
אחח. אני כבר מכירה טוב את התרגיל הזה, תמיד כשאני רוצה לדבר
על משהו רציני הוא עושה את זה.
הוא המשיך לנשק אותי כאילו היה אחוז דיבוק. הדביק אותי לקיר.
לא הבעתי רצון ולו קלוש של התנגדות. כרגיל.
אני אוהבת את זה יותר מדי כדי להפסיק את זה.

הוא נרדם אחרי דקה. אני לא יכלתי להרדם.
הוא עשה הכל כל כך טוב, כל כך מהר.
אבל המצפון שלי שידר על תדרים אחרים.

"תראה, טוב לי איתך וגם לך איתי - אני יודעת.
אבל, זה גרוע שזה ככה.
אתה יודע שאין פה הרבה מעבר לזה ש... שפשוט טוב לנו. כן, אני
יודעת שזה אמור להספיק, אבל...
זאת אומרת, אני יודעת שאתה מתחיל לאהוב אותי... וכן, אני יודעת
שאתה יודע שגם אני אותך.
אבל אנחנו מתחילים לחרוג מכל כללי המשחק שהיו כל כך פשוטים
בהתחלה.
התשוקה הזו בעיניים לא הפסיקה לבעור גם אחרי כל כך הרבה זמן.
השמחה הזו שממלאת את שנינו כשאנחנו נמצאים ביחד.
כמו שאתה רואה, שנינו נפסלנו במשחק הזה.
בהתחלה, כשרק קבענו את כללי המשחק, זה היה אמור להיות רק כמה
מפגשים, קצרים - בשביל הכיף.
עכשיו? זה הפך לכל כך הרבה יותר מזה.
אני לא חושבת על שום דבר אחר מלבדך כשאנחנו ביחד, ולפעמים גם
כשאנחנו בנפרד.
אבל בבקרים, כשאני מתעוררת - תמיד לפנייך - אני מסתכלת על
השידה שליד מיטתך.
אני לא מצליחה להתעלם מהתמונה שמונחת לה שם בשלווה. 4 אנשים
מחוייכים ושמחים.
אתה, אשתך, ושני הילדים.
אני חושבת על זה שהם מבלים להם בחו"ל אצל המשפחה שלה ואנחנו
כאן. על המיטה שלכם. שלה.
וזה כואב. קצת צובט בלב הייתי אומרת. קצת-הרבה.
אני לא בטוחה על מי אני מרחמת יותר - עליהם או עלינו. עליי
ועלייך ועל כל מה שבנינו כאן.
אתה יודע שבדרך כלל אני לא כזו רגשנית.
אני יודעת שבעבר גם אני בגדתי בגברים שהיו איתי ובטח ובטח שאתה
לא הנשוי הראשון שלי.
אבל, אולי בגלל שבאמת יש פה משהו, מעבר לסתם תשוקה חולפת, אולי
בגלל זה מתחיל לכאוב לי כל העניין.
אני לא רוצה שהאהבה פה תתעצם ותגדל ואז שנינו ניפגע.
ואנחנו? אנחנו כבר מתחנו את כל חוקיי המשחק."

אז אני הולכת.
אל תתקשר אליי.
אבל בוא לא נשכח את זה, כי זה היה מדהים.

אני אסיים את המכתב הזה באהבה,
אולי בעצם היחידה שאי פעם הייתה לי..

שלך- אני."


יצאתי מהבית שלו.. בתקווה שיבין.. הסתובבתי קצת ליד הבית שלו,
לזכור את הנופים המדהימים שהיו לצידו..
ישבתי לבד וחשבתי, הבנתי שלא הייתי ברירה אחרת..
אני לא יכולה לבוא ולהרוס חיים שלמים.
הלב שלי באמת פעם מהר כשהייתי איתו
ובבטן באמת פרפרו פרפרים..
אני באמת התחלתי להרגיש אליו משהו.

הוא התעורר אחרי כמה דקות עם מבט ממזרי וחצי חיוך- בא לחבק
אותי.
אבל, כבר לא הייתי שם.
על הכרית היה את המכתב ההוא.. הוא קרא אותו, אותי.
השפיל את עיניו, הסתכל על השידה, ראה את התמונה ההיא..
הוא לא היה בטוח מה הוא מרגיש כבר. הכל התבלבל אצלו.
הוא רצה אותה, הוא אהב אותה. בזה הוא היה בטוח..
הוא הפך את התמונה ההיא לכיוון הקיר.
תחושת דכדוך ועצב שלא הכיר עברה דרך עורקיו..
הוא חייב להתקשר..

הוא התקשר אליי.
לא יכלתי שלא לענות.
"אני אוהב אותך" הוא אמר..
שתקתי. ניתקתי.
עוד לא הלכתי מספיק רחוק ממנו, חזרתי אליו, אלינו.

"כן אני יודע שזה צריך, חייב להיגמר.. אבל.." ככה אמר לי ברגע
שפתחתי את הדלת.. הוא לא סיים את המשפט.. כנראה לא ידע מה
להגיד.
הוא סתר את עצמו ונישק אותי..
אבל הפעם? זה היה כל כך שונה. כל כך סופי..
הרגשנו, ידענו שזה הסוף.
לא יכל להיות משהו אחר.
הדמעות של שנינו התערבבו בתוך הנשיקה ההיא.. ולא יכלנו
להפסיק.

"אני אוהב אותך, באמת" בכיתי יותר.
אני לא רציתי שהוא יגיד לי את זה!..
לא הייתי בטוחה שאוכל לשאת בנטל האהבה..

"את פשוט הכל.. את יכולה להעציב אותי, לרגש אותי, לשמח אותי.
את יודעת לחבק אותי ואת יודעת לברוח ממני..
יש בך סוג של שונות..
השונות הזו שחיפשתי תמיד ואף פעם לא הצלחתי למצוא" הוא
הוסיף..

"תראה, אני, אף פעם לא הייתי מאוהבת.." אמרתי לו.
הוא הצמיד את כל כולי אליו, בבת אחת.. כל כך חזק..
נישק אותי, פשט את החולצה מעליי, את החצאית ההיא..
ואז, בחוך חצי שמח, חצי מדוכא אמא לי- "תמיד יש פעם ראשונה.."
נזרקנו שם על הספה, ועשינו אהבה.
כן, אהבה.

אני אף פעם לא עשיתי אהבה.
אולי דברים אחרים, אבל לא אהבה.

באמת היה פה משהו, אהבה..
זה התחיל כמו שזה תמיד מתחיל- בר עלוב, מוזיקה גרועה, הרבה
אלכוהול.
ככה זה תמיד מתחיל.. ובדרך כלל נגמר בבוקר שאחרי.
אבל איתו.. זה המשיך כל כך שונה.
לא יכלנו להיפרד כבר אחרי הנשיקה הראשונה.
אני אוהבת אותו באמת.

הוא שם ידיו על מותניי.. הסתכל עמוק עמוק בתוך עיניי..
ליטף את שערי..
בינתיים ידיי שיטטו להן על גבו, על שיערו, על ידיו..
הוא התקרב אליי לאט..
כתגובה התקרבתי גם כן..
ידענו שזה הולך להגיע עכשיו.. הנשיקה הזו..
האחרונה.
היא הייתה מהולה במרירות של עצב, אבל הטעם הזה הכל כך לא רגיל
הזה של האהבה גבר על הטעם המר..
אחרי דקות ארוכות נפרדנו..
הסתכלתי עליו, הוא עליי..
וידענו שאין ברירה אחרת.

פתחתי את הדלת ויצאתי בעודי מביטה עליו והוא עליי..
סגרתי את הדלת
והתקדמתי אל עבר הריק..